ילדה ושמה ירושלים

לפני שנים רבות סיפרה ח"כ גאולה כהן הבלתי נלאית, כיצד הושיט רהמ"ש יצחק שמיר את ידו לילדה יהודיה מאתיופיה, שזה עתה ירדה מכבש המטוס הענק ושאל אותה לשמה. הילדה השיבה בפשטות: "ירושלים".  שמיר הופתע באותו מעמד לדעת, שעוד רבות מבנות העדה נושאות  שם זה. גם אהוד ברק, שבאביב 1991 ( ימי מבצע שלמה) כיהן כרמטכ"ל היה שם. ברק שאל את  'קייס הקייסים' ( מלכה עזריה)  כמה זמן חיכה באתיופיה לעליה? והאיש חרוש הקמטים ועוטה הגלימה הלבנה השיב לו בטבעיות רבה: "2500 שנה, מאז חורבן בית המקדש הראשון".

אתמול כשידוענים ומראיינים ליהגו בבוז על ירושלים ויום חגה, והלב נחמץ והתכווץ ; בעת שמוכרי אשליות התרפקו על מראות 'ירושלים הקטנה והמחולקת',  חשבתי  שאולי צריך לשלוח אותם לסדרת חינוך אצל יהודי אתיופיה.

19 שנה הייתה העיר הזאת  כארץ ללא רקיע וכשרוול הגידם ( כהגדרת המשורר אורי צבי גרינברג) עד שלפני 48 שנה, ברגע גדול של נס וחסד, שבנו אל הר הבית ואל הכותל המערבי, ואל הר הזיתים ואל קבר רחל.  עם השנים יישבנו מחדש את חלקי העיר העתיקה שמהם גורשנו, בנינו מחדש בתי כנסת שהועלו באש. הקמנו  שרשרת של שכונות מדרום, מצפון וממזרח לגבולות החנק, שבהם מתגוררים היום 200 אלף יהודים, ועכשיו קמים בתוכנו טועים ומטעים שמבקשים להחזיר את הגלגל לאחור.

אין בי געגוע לירושלים של פעם, החצויה בחומות ובגדירות תיל;  ללגיונרים הירדנים הצולפים ביהודים מהחומה, להר הצופים הנצור, או  ל'עיר הקצה' הנחשלת,  שחסומה משלש עבריה ופניה לתל – אביב. אני מעדיף להלך בסמטאות הרובע היהודי במקום לשמוע סיפורים עליו, להתפלל ליד הכותל, במקום לטפס על גגות ולהשקיף עליו  מרחוק, ולאחות קרעים בירושלים של היום, במקום לגור בירושלים השסועה והמחולקת של פעם.

אתמול  היה יום חג, המשכו של יום העצמאות,  ולמרות הקשיים והמכשולים שאנו נתקלים בהם כאן, אסור לסגת אחור. לא מספיק, כך מסתבר,  להיאחז בשטח, וצריך להיאחז גם בתודעה, כדי להבין שירושלים היא אחד ממגדירי  הזהות היסודיים שלנו. לא להתבלבל מול השקר המוסלמי, לא למצמץ מול חלושי הדעה והדעת שבתוכנו. וגם להתפלל את תפילתו של המשורר יצחק שלו: "שיוסר מחסומך/ שיותן בך לנשום/ שידוד הצייר בך/ נדוד ורשום/ ומאופק עד אופק שום גבול ושום צו/ לא יחתוך מבטו ויפסיק את הקו..."  

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו