כל כך הרבה נאמר ונכתב על ממשלת נתניהו הרביעית. במסגרת מסע ההפחדה על העידן המסוכן שממשלה זו מייצרת, שמענו על סחטנות החרדים, על הגדלת מספר השרים, על הסכנה של נפתלי בנט בחינוך, של איילת שקד במשפטים - כולם מסוכנים לנו ולדמוקרטיה, כך אומרים. עיתוני סוף השבוע, כמו תמיד, היו קרקע פורייה להמשך מסע זה. כהרגלו, הגדיל לעשות "הארץ" שהצהיר במאמר המערכת שיש לקוות שהממשלה לא תאריך ימים. עיתונאים אחרים סיקרו באהדה את נאומו החריף של יצחק הרצוג ובעיקר את טענותיו על כך שממשלה זו מסוכנת לבג"ץ, לתקשורת ולמיעוטים. כל כך הרבה דברים נוראים הממשלה כבר עשתה מבחינתם, שזר היה טועה לחשוב שהיא מכהנת חודשים, אפילו שנים. אבל כידוע, אפילו לא יממה חלפה מיום השבעתה.
ריטואל ההפחדה הזה חוזר פעם אחר פעם מול ממשלות ימין. ב־2009 בן כספית כתב בשבוע הראשון של ממשלת נתניהו כי זהו "החלק השני של הקדנציה שלו. החלק הראשון, חצי שנה אורכו, הוקדש להבטחות". לא חצי קדנציה עברה, אלא חצי שבוע. יעל פז־מלמד הוסיפה שהציבור "עייף, מותש משנים של שערוריות, בזבוזים וחקירות משטרתיות". ויהונתן גפן הסביר שאם זאת הממשלה הנבחרת, "עדיפה אנרכיה מדמוקרטיה." מובן שנבואות הזעם הוכחו כשקריות. הממשלה ה־32 כיהנה ארבע שנים מלאות. הארוכה ביותר ב־35 השנים האחרונות. זו הממשלה שעשתה את הרפורמה בסלולר, תוכנית להצלת ההשכלה הגבוהה, בניית תשתיות תחבורה ענפות ועוד גדולות ונצורות. ואולם, שוב בסוף 2012 עם התפזרות הכנסת והיציאה לבחירות חזרו ההפחדות. הבטיחו לנו "צונאמי מדיני", מלחמה ובידוד עולמי. מובן שכניסת לבני ולפיד השכיחה מן השמאל את הסכנה, הגם שדבר לא השתנה בחזית המדינית מול הפלשתינים בתקופתם.
הריטואל הזה מטריד ומכעיס. אבל במקום ללכת שבי אחריו, צריך להזכיר שוב ושוב את התרחיש האמיתי. צריך לזכור מדוע נבחרה ממשלת ימין; הסכנות האורבות לנו לא השתנו; היחסים עם הפלשתינים לא הנפיקו מניות שלום גם בתחנוניה של לבני; איראן רק מתעצמת והולכת; והרצון לטפל במחירי הדיור וביוקר המחיה דורש טיפול אמיתי ולא פתרונות קוסמטיים כשל לפיד. ואם נזכרים בכל אלו, מבינים, שחרף ההפחדות, אפשר להישאר אופטימיים. קיבלנו את הקואליציה שרצינו. קואליציה הומוגנית של סיעות ימין־מרכז. קואליציה של שותפות אידיאולוגית מבחינה מדינית וכלכלית, שיכולה לשכפל הצלחותיהן של ממשלות ימין קודמות.
דאגה אחת כן נותרה. בריטואל ההפחדה, קיים תמיד אופורטוניסט תורן. הפעם זהו ליברמן שבוחר להיות (שוב) מכונת ההנשמה של השמאל (כפי שעשה כשחבר לממשלת אולמרט אחרי מלחמת לבנון השנייה). לאחר שלאורך כל תקופת הבחירות הסביר שהוא מחנה הימין האמיתי, לא היסס בסופו של יום להצביע נגד הקמת הממשלה הלאומית יחד עם השמאל ומפלגות אנטי־ציוניות. יש לקוות שאורלי לוי־אבקסיס ושרון גל, שני אלה לפחות, לא יחברו למעשי גולדפארב־שגב של ליברמן. במקום לסייע לו לגנוב קולות מן הימין ולהעבירם לשמאל, שניהם, יואילו נא לשבש את הריטואל, לחזור למחנה הלאומי ולחזק את הממשלה בארבע השנים הבאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו