אורי ותומים

אני מפחדת. מפחדת מרמאללה הנשקפת מהחלון, מעין־קנייא שנמצאת בוואדי מתחת לבית הכנסת, מראס כרכר בדרך הביתה. לפעמים נמאס לי מאוד להיות השכפ"ץ של גוש דן, כמו שאמרו פעם הסטיקרים של גוש אמונים. כשמקום המגורים שלך נמצא בלב תסבוכת חבלים, יש רגעים שבהם הרגש האנושי מתלבש עליך במילים מהרדיו. מה יש לך לחפש שם. המגורים ביישוב שבתוכו אפשר להתהלך בנחת, אבל לצאת ממנו בהליכה רגלית אסור. והנפש משלמת מטבעות למפלצות הפחד, חוסר הוודאות, ההתשה במלחמת הדימויים בעיתונות. 

יש עייפות של המתח הביטחוני ויש גם עייפות פחות דרמטית, מהנסיעות ומהמרחקים. כשמישהו קובע איתי פגישה בבית הקפה בקיבוץ עינת אני שמחה ועולצת: כל כך קרוב! כאילו שקבעו איתי מתחת לבית. ומדובר ב־45 דקות נסיעה. נשבר לי מהנסיעה ומהנשיאה ההרואית. הבוץ בהתנחלויות מעורר בי חשק למדרכות של עיר. כל זה מנקודת המבט של הנמלה, שבעונות מסוימות היא צרצר. אבל ממעוף הציפור רואים רחוק ושקוף.

איך עולים לגובה ציפור? נפגשים שוב עם אורי אליצור ז"ל. המנסח הגדול של שיבת ציון השלישית, זו שחזרנו בה אל הכותל ושילה, מערת המכפלה ובית אל. אולם הכינוסים בעפרה ביום ראשון השבוע היה מלא אדם; אזכרה במלאות שנה ללכתו של מי שהיה עורך "מקור ראשון", ממקימי עפרה וגוש אמונים, מנהל לשכת ראש הממשלה ועוד, והיה גם האורים והתומים הפרטי שלי. "אורים" קראתי לו, ובמשך כל השנים היה החונך שלי, מדעת ושלא מדעת. 

מהעיניים של אורי, בסרטונים שבהם צולם על ידי ילדיו, הכל נראה כל כך ברור. קשיי המתנחלת בטלים. "זכינו לחיות בדור הכי מרתק של ההיסטוריה היהודית", הוא אומר לנכדו באחד הסרטונים, כשהם עומדים בתצפית על ירושלים וגופו של אורי כבר נידף מהמחלה. "כמה תודה אני צורך לומר לקדוש־ברוך־הוא שזיכה אותי לראות את כל זה". כשמישהו פותח בפניך את הצמצם, ואתה רואה למרחק של 3,500 שנה, בית הקפה בעינת הופך לנקודה בלתי נראית. 

אזכרה שכזאת עוד לא ראיתי. אדם קם מן המתים, דרך צילומי וידאו ודרך סיפורים ונאומים של מי שהכירו אותו, ומרומם את רוחם של האנשים. "אני לא יודע מה מסתתר מאחורי המילה גאולה, כל אחד נותן לזה משמעות אחרת", אמר אורי מהמסך הגדול, "היא כאילו שייכת לאחרית הימים, בית המקדש, אבל בפשטות גאולה היא שעם ישראל חוזר לארץ ישראל". ואז הוא בוכה. העיתונאי החכם והמושחז בוכה כשהוא מדבר על חזרת עם ישראל לארצו, ועיניו יורדות מים כשהוא מצטט פסוק על קיבוץ הגלויות שמתרקם לנגד העיניים.

"אני זוכר את עצמי הולך במדרחוב בן־יהודה באיזה ערב, והוא מלא אנשים שאוכלים ושותים ושבעים ושמחים ומנגנים, והיתה לי מין תחושה כאילו מאחוריי הולכים סבא שלי, וסבא של סבא שלי, וסבא של סבא שלו, והם מצביעים עלי ואומרים זה לזה - למה דווקא הוא זכה למה שאנחנו כל כך נכספנו?"

•   •   •

בערוב ימיו כונסו הילדים והנכדים לשבת משפחתית. אורי לא הצליח לסיים את הקידוש, הדמעות חנקו את גרונו. כשסיים לברך אמר לתוך הדממה: אני רק רוצה להרגיע את כולם שלא בכיתי מתוך צער אלא מתוך שמחה והודאה להשם. הוא ורעייתו יעל היו בין מקימי עפרה, היישוב היהודי הראשון בין ירושלים לעפולה. בתקופה הראשונה גרו חמש משפחות בבית אחד, חדר לכל משפחה, וארון כמחיצה בין החדרים. "היתה אווירה טובה של תחושת חלוציות, הנחה ששווה לסבול קצת כי על הכתפיים שלנו כל החזרה של עם ישראל אל השומרון". הוא זכה לראות את עפרה של היום, עיירה פורחת, ואת עשרות היישובים סביבה. 

ערב יום שחרור ירושלים, יהודה שומרון והגולן, צריך לשמוע את אורי. "אחרי שלוש שנים בעפרה הלכתי לקחת את נעמה מהגן והיא אמרה לי, 'אבא, היום יבואו ילדי שילה אבל ילדי בית אל עוד לא באו, הם יבואו מחר'. אמרתי לה, 'תגידי את זה שוב, לא שמעתי'. והיא חזרה על זה, והדמעות זלגו לי מהעיניים. הביטוי הזה, ילדי שילה ובית אל, הרגשתי שממש חזרתי לרגעים האלה של 'הר הבית בידינו'".

על הבמה ישבו מובילי הגאולה הזאת, אנשי ההתיישבות הוותיקים שכבר כמעט אין עזי רוח כמותם בינינו - 

פנחס ולרשטיין, יהודה עציון, בני קצובר - ולא חששו להישמע מלאי פאתוס. עציון ציטט אמירה של אורי בכינוס כלשהו בעפרה: "כמה זה מאברהם אבינו עד אלינו? 3,000 שנה?" שאל אז אורי. "כל דור 30 שנה, כך שאם נחלק הגענו למאה איש בינינו לבין אברהם. תספרו כמה אנשים יושבים פה - הנה אברהם אבינו, הוא איתנו". ההיסטוריה הרחוקה היא בעצם מאוד קרובה. 

הכתיבה שלו היתה אנליטית, מתמטית, כמו דלת שנפתחת באמבטיה ומפוגגת את האדים על המראה. אבל הוא היה אדם חם, איש רגש ורוח. "כמו אצל עגנון, יהודי שיודע לשמוח בשמחת תורה ולבכות בתשעה באב", ספד העיתונאי יהודה יפרח, "כשאורי כתב על יום ירושלים אפשר היה להרגיש את הדמעות על נייר העיתון".

יש לי על המדף לא מעט ספרים שהם אסופת מאמרים של פובליציסטים. כולם מרתקים ובכולם אתה חייב להסתכל על תאריך פרסום המאמר כדי להבין. הם היו נכונים לשעתם ואורי נכון לדורות. לאסופת המאמרים החדשה שלו, "בדעה צלולה" (ידיעות ספרים), אין תאריך תפוגה. "כשאורי רצה לתת מחמאה לכותב הוא לא היה אומר 'הוא כותב טוב', אלא 'הוא חושב טוב', כי המילים שלו היו שקופות לגמרי למחשבה", אמר באזכרה הרב חיים נבון. "ולכן כל כך הרבה אנשים פתחו ביום שישי את אורי כדי לדעת מה הם חושבים". 

כולנו עוסקים בהסברה. גם בניו הרוחניים של אורי, גם יריביו הרוחניים. הסברה. רק אורי ידע להפוך את הסברא התלמודית לסיפור מרתק ורק אורי ידע להסביר פנים. הסיבה היא שכולנו מומחים בלהסביר את עצמנו, ואורי היה מומחה בלהסביר את המציאות. וכשמישהו מסביר לך את המציאות, אתה לא יכול להתווכח איתו. כמה הוא חסר. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו