הקואליציה החדשה יוצאת לדרך לאחר שהורכבה ממשלה בישראל. זאת קואליציה צרה, רק 61 חברי כנסת, רוב קטן של שניים מבין 120 חברים. זאת גם קואליציה מוגדרת מאוד מבחינת אופייה, יותר מרוב ההרכבים ששלטו במדינה בשנים האחרונות.
מהי התכונה ההכרחית הנחוצה למי שלוקח לידיו את מושכות השליטה בישראל על בסיס צר כל כך? לעניות דעתי, שתי התכונות החשובות ביותר הן זהירות וענווה.
החברה בישראל רבת פנים וגוונים, ובכמה נושאים היא מפולגת באופן חד. אין עדיין מערכת נורמות שכולם מחויבים לה באופן שמאפשר דו־שיח על בסיס מוסכם.
גם מה שנדמה כמחייב - מצוי בוויכוח של ממש, ואין גוף כלשהו שנתפס כמי שאינו לוקח חלק במאבקי הכוח, הלגיטימיים אך הבלתי אהודים, או שהציבור רואה בו מי שראוי ויכול להיות מקשר ומגשר בין בעלי הדעות השונות. זה מצב רגיש מבחינת התרבות החברתית.
יתר על כן, ברבים מהמקרים הוויכוחים המתנהלים גורמים לצדדים להתבטא בחריפות שאינה יאה לנושא ולדובר. חסרה לנו לעיתים מידת הנימוס המתבקשת בדיון פומבי.
יותר מדי פעמים מוטחות בבעלי הפלוגתא האשמות בדבר קבלת החלטות משיקולים לא ענייניים, עד כדי הטלת ספק ביושרם, ובאופן שהופך ויכוח שכזה לעניין אישי, מה שמקשה עוד יותר את השיח ואת פתרון המחלוקות.
במישור הפוליטי יש עניין רב חשיבות המחדד עוד יותר את המחלוקות, והוא נובע מרצונם של מי שמצויים בשלטון, ולו גם כחלק קטן בקואליציה, להשיג את כל שאיפותיהם, בכוח המנדט המאפשר להם לקבוע את גורלה של הממשלה. נראה שעל מרכיבי הקואליציות להיות זהירים הרבה יותר בעניין, שהרי קואליציות באות והולכות, ומי שהיום קובע - מחר יקבעו עבורו.
צריך להיות ברור לחלוטין: מבחינת החוק, רוב ולו של ח"כ אחד יכול להחליט על כל דבר; משינויים של חוקים ועד שינויים של גבולות, על שלום כעל מלחמה. כך עובדת הדמוקרטיה בכל העולם, וכך נכון שתעבוד הדמוקרטיה גם בישראל. בעבר הוחלטו החלטות הרות גורל שהתקבלו בישראל על חודו של קול, או קולות בודדים - וצריך היה לבצען כאילו התקבלו ברוב גדול.
השאלה אינה במישור החוקי, אלא בחוכמת המעשה ותבונת המחליטים. האם נכון שקבוצה קטנה או אף בינונית של חברי כנסת, שברור לחלוטין שלא קיבלה מנדט להוביל את המדינה, תנצל את חוזקה היחסי בקואליציה מסוימת כדי לשנות סדרי עולם? לעיתים אל מול רבים יותר, שהפעם מצויים מחוץ לקואליציה. נהוג היה להאשים את המפלגות הדתיות כמי שמנצלות את מעמדן זה כדי "לסחוט" הישגים עבורן. המבחן של הקואליציה הקודמת, שבה לא לקחו החרדים חלק, מוכיח שאין הם היחידים הנוהגים כך.
באותה קואליציה ניצלה מפלגה אחרת את מעמדה המיוחד כממליכת ראש הממשלה כדי לקדם, די באגרסיביות יש לומר, הצעה הנוגעת לקבוצה שנותרה מחוץ לקואליציה בשם ערכים חשובים. כך חשו החרדים על בשרם את "השיטה", ומי שידע להתלונן שנים על המהלכים של החרדים נקט אותם באותו אופן ממש.
ברור שעתה, כשהחרדים בפנים, הם יבטלו את הישגי המתנגדים להם מהקואליציה הקודמת, ומי שהומלך ותמך בהחלטה ההיא יתמוך עתה בהחלטה שונה, לצורך המלכתו החדשה.
צריך להפסיק את ההתנהגות הזאת בנושאים הנוגעים לאופייה של מדינת ישראל, בעיקר בהקשרים שנוגעים לערכים ואפילו לאינטרסים של קבוצת מיעוט כזו או אחרת בתוך החברה. ככלל, צריך להוציא נושאים אלה מהמשחק הפוליטי הגס, שבו כל דאלים גבר.
יש לדרוש מכל אותן קבוצות שרכשו השפעה, בדין כמובן, לא לנצל את הכוח הזה לשינויים מפליגים שיוצרים התנגדות עוד יותר גדולה אצל מי שמרגיש כי הוא נפגע משינויים אלה. חזקה על מי שייפגע וירגיש כמי שחולשתו נוצלה בידי יריביו, כי ישיב להם כגמולם כשהוא יהיה בעל היכולת - ובתחומים הרגישים את המעגל האינסופי הזה צריך לעצור.
לכן כדאי שמי שחזק היום יסדיר את העניינים החשובים לו עם יריביו מהאופוזיציה. כך יבטיח שלא יוחזר המצב לקדמותו בעתיד, אם וכאשר ישתנה הרכב הקואליציה.
מובן שיש נושאים טכניים ולא עקרוניים שאותם רשאית לשנות הקואליציה כאוות נפשה, וככל שהאופוזיציה תרבה בצעקות בנושא היא תיתפס כבלתי רצינית. כך למשל, בממשלה בת 22 שרים אין שום פגם מהותי יותר מאשר בממשלה בת ח"י שרים. כמו כן, ברור הוא שממשלה אחת שונה מקודמתה בגישתה להרבה נושאים, בהתאם להרכבה הקואליציוני, ומצופה ממנה שתפעל על פי אופייה המיוחד. אבל, כאמור, בנושאים הרגישים עליה לעשות זאת בזהירות ותוך מאמץ להשיג הסכמה רחבה ככל האפשר.
שיתוף פעולה עם האופוזיציה כדי להניח בסיס רחב יותר לחלק מההחלטות אינו מצביע על חולשת הממשלה אלא על כוחה וביטחונה העצמי. בסופו של דבר, החיים בישראל מחייבים הרבה פשרות. ככל שפשרות כאלה יהיו בסיס לחוקים ולתקנות, הן תצלחנה לעמוד גם אל מול השינויים, במהלך הזמן החולף.
כאמור, אין שום מניעה חוקית להכריע בכל נושא העומד לדיון גם ברוב של ח"כ בודד, אלא שלא בטוח שזה גם המהלך החכם ביותר.
אמר לי שגריר של מדינה גדולה שבה נערכו לאחרונה בחירות דמוקרטיות: "אצלנו השינוי יהיה איטי, אבל משיהיה עובדה מוגמרת יהיה זה מהלך להרבה זמן, הוא לא ישונה חזרה על ידי ממשלה מחליפה אם תהיה כזאת לאחר הבחירות הבאות".
זה צריך להיות גם הכלל המוביל אצלנו, באותם נושאים רגישים: נכון ואפשר להתקדם על פי האידיאולוגיה והאינטרסים של הקואליציה, אך באיטיות ובזהירות תוך מאמץ לבניית קונצנזוס, ולא על ידי ניצול העוצמה המקרית והזמנית באופן לא מבוקר ובלתי מתחשב.
מובן ששינוי שכזה בגישה מחייב גם פתיחות באופוזיציה לשיתוף פעולה אמיתי, וזה כבר סיפור מסובך בפני עצמו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו