כשאני חושב על פאקו איסטרן אני חושב על דיוויד בלאט.
כשאני חושב על קבלת הפנים שהספרדי קיבל מהתקשורת בארץ, אני חושב על קבלת הפנים שהמאמן מהענף עם הכדור הכתום קיבל מהעיתונאים האמריקנים. כשאני רואה את הסגידה ללברון ג'יימס, אני נזכר במשפט הקבוע שטוען: "בלי זהבי מכבי ת"א לא לוקחת אליפות". כשאני נזכר שאומרים על בלאט שהוא אף פעם לא אימן ברמות הגבוהות, אני נזכר איך אמרו על פאקו שהוא מניח קונוסים בספרד. כשאני מהרהר איך פעם סגדנו לתרבות האירופית, אני מנסה להיזכר מתי הפכנו את ארצות הברית של אמריקה למודל החיקוי של חיינו: סוגדים לכוח, לכסף, לתוצאה הסופית ומה זה משנה מה קרה בדרך.
אני חושב על כמה אנחנו שונאים מאמנים זרים כאן, אף שרובם רק קידם ולו במקצת את הספורט הישראלי. אני חושב על היחס לשחקנים הזרים, ואני אומר לעצמי שוואלה, מה שווים כל ההפגנות והטורים בעיתונים אם בסוף איסטרן נמדד רק על פי מוצאו ולא על פי יכולתו. לפעמים בשעות הבוקר המוקדמות, כשאני שרוע על הספה, אני חש הזדהות עם בלאט. מסתכל על ג'יימס ורואה כל מה שרקוב בארה"ב. זה די מדהים, כי לבלאט אין מבטא כמו שלי באנגלית, הפוליטיקלי קורקט שלו זועק לשמיים והדרכון האמריקני מבצבץ מהכיס. אבל בעיניהם הוא שונה.
בלשון המעטה, איחלתי כישלון ספורטיבי לאיסטרן ולבלאט כשאימנו במכבי ת"א.
אבל כשנגמר הספורט ונזכרים בחיים עצמם, שמים לב לכך שמרוב שרצינו לקחת כל דבר מארה"ב, נשארנו בעיקר עם הדברים הרעים. יכול להיות שג'יימס הוא גדול שחקני תבל, יכול להיות שאיסטרן הוא גדול משעממי תבל, אבל דבר אחד בטוח - המחיר הגבוה שהם משלמים בכל יום במדינה שהם חיים ועובדים בה נובע רק מדבר אחד: העובדה שהם זרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו