לא רצוי, אך גם הרצוג היה מרחיב

פוליטיקאים אינם עוברים על החוק. אך הם משנים אותו לנוחותם בכל רגע מזדמן. הסיבוב העכשווי שייך לבנימין נתניהו.

בכנסת ה־19 הצביע בעד צמצום הממשלה. זו היתה התחייבותו הקואליציונית ליאיר לפיד. היום הוא מתכנן לגייס את כל 61 קולות ח"כי הקואליציה הבאה כדי להגדיל את מספר השרים ל־20, ואולי 22, ועוד סגנים. בלי התוספת המוצעת יקשה עליו לקיים קואליציה, הנשענת ממילא על רוב זעום.

מדובר בבזבוז כספי ציבור שלא לצורך. יותר שרים יריקו את הכנסת מפעילותה הנחוצה כדי להסתופף סביב שולחן הממשלה ובמשרדיה. אין מילה טובה לומר בזכות הצעד הזה, מלבד הטיעון שלא ניתן לסותרו, כי אילו הוטלה הקמת הממשלה על כתפי יצחק הרצוג, היה נוקט צעד זהה. גם הוא לא יכול היה להביא 61 ח"כים תחת סוכת ממשלתו בלי התיקון־קלקול הזה.

זו כנראה הסיבה שהתנגדות המחנה הציוני נשמעת כמצוות אנשים מלומדה. הם נקלעו לאופוזיציה ואין להם עמדה נוחה יותר.

לעומתו, לפיד הורה ליש עתיד לבקש את התערבות בג"ץ למניעת השינוי בחוק. הוא נהג בתבונה, ה"בייבי" הזה שייך לסיעתו ונחשב להישגו, והוא מבקש לגונן עליו ולהאריך את ימיו. אך סביר להניח כי השופטים יסתפקו בהבעת הבנה ואהדה לעתירתו תוך דחייתה. הם יאמרו לו, לערך, כי "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". למרות זאת, חשוב שמפלגת יש עתיד ניסתה את מזלה בעליון.

הלקח מאירועים אלה הוא שכאשר הכנסת מבקשת לשנות את דרכי המשילות, עליה לכלול שני תנאים בתיקוניה: שהחוק המתוקן ייכנס לתוקף לא בכנסת הבאה אלא בבאה אחריה; ושביטול התיקון יתאפשר רק ברוב מיוחס. אפשר שנחוץ תיקון נוסף, מהפכני משהו: הכנסת לא תוכל לשנות חוק משילות בטרם חלפו לפחות ארבע שנים מאז אושר, אלא אם כן מדובר ברוב מיוחס עוד יותר. זה המזער הנחוץ.

אין (כמעט) ספק שבג"ץ יבחר לא להתערב בהחלטת הכנסת. ברוב המקרים אין הוא מתערב למרות השם הרע שמוציאים לו מבקריו, כאילו שופטיו מבקשים ליטול מהפוליטיקאים הנבחרים את ניהול המדינה. אך מקרה זה - כרבים אחרים - מחזק את נקודת ההשקפה של מנחם בגין ואהרן ברק ודורית ביניש ובני אור אחרים, כי יש להפקיד בידי בג"ץ את הסמכות לבטל חקיקה פסולה בכנסת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו