ההסכמים הקואליציוניים הסתיימו אתמול, כשהעשן הלבן מחדר המו"מ התערבב בעשן המדורות בחוץ, בתחושה חמצמצה של קרטושקעס מקולקל: קואליציה של 61 בלבד, כנועה לסחטנות השותפות, ועם אי־בהירות ביחס לעתיד. עם זאת, כפי שההסכמים עם כחלון והחרדים, שלוו גם הם בתחושה עזה של ויתורים, כבר כמעט נשכחו, כך ככל הנראה גם האפיזודה האחרונה עם נפתלי בנט תישכח כאשר הממשלה תיכנס כבר בשבוע הבא לשיגרת עבודה.
בנט, שכבר למד שיעור בגבולות הכוח עם פרשת אלי אוחנה, כנראה שכח את הפרק החשוב ביותר מאז: ביטחון עצמי מופרז ויהירות שלא יודעת גבולות מועילים אולי להשגת הישגים בטווח הקצר. בזה הארוך יותר - הם עשויים להתגלות כאויבים המרים ביותר של הפוליטיקאים.
בנט ושקד ניצלו את המרמור הרב של חברי הבית היהודי על נטילת הסמכויות מהם בתחום הדתות והדיינים והעברתם לידי ש"ס, כדי להשיג עבור עצמם עוד תיקים וכיבודים.
בבית היהודי אולי מוחאים להם כפיים על תיק המשפטים, אולם את אחד הנכסים החשובים אולי איבדו - אהדת הליכודניקים.
אם לפני חודש תבעו חברי הליכוד, כולל שרים וח"כים, כי הבית היהודי יהיה שותף מלא לשלטון - ולא העבודה, הרי גישתם התהפכה עכשיו מהקצה לקצה. לבנט, הם אומרים, היתה הזדמנות פז אחרי ההודעה של ליברמן להודיע לנתניהו שהולכים לקואליציית ימין, אמנם צרה אבל חזקה ויציבה. לשדר לויאליות. להבין שזה הרגע שראש הממשלה זקוק לו, ואולי אף לשים פעם אחת ולתמיד את המחלוקות ביניהם מאחוריהם.
אבל בנט פיספס את השעה. תאוות התיקים גברה על הכל. אם לנתניהו תהיה הזדמנות להחליף אותו בהרצוג - את הליכודניקים הוא לא יצטרך יותר מדי לשכנע.
כבר שנים רבות שלא קמה בישראל קואליציה כה קטנה הנשענת על חודו של קול. מצד אחד מצומקת ושברירית, מצד שני עשויה להתגלות כיציבה ואיתנה.
הפוליטיקה השתנתה לא מעט מאז ימי בגין ורבין, שהחזיקו עם קואליציית 61 לא מעט ואף העבירו מהלכים גדולים ושנויים במחלוקת - לטוב ולרע. היום כל ח"כ הוא מורד בפוטנציה. כל חופשת מחלה או נסיעה לחו"ל יכולה להפוך לקטסטרופה פרלמנטרית. מנגד, זו קואליציה הומוגנית שלא תלך להרפתקאות מדיניות מסוכנות ושכל חבריה יצטרכו - על אף חילוקי הדעות - לשמור אחד על גבו של האחר, כי מספיק אחד שיקדח חור בתאו בספינה כדי להטביע אותו ואת כל השאר.
