חיוור אך לא מורכן ראש, מכונס משהו בעצמו אך לא שפל רוח, הבין אתמול אהוד אולמרט כי משפטו במחוזי בירושלים דילג שלב והגיע סמוך לקו הסיום. הפולמוס המתנצח תם וההליך נכנס בשער הרחמים.
חלק מהדיון היה מביך. שותפו לעסקים מאיר דגן שיגר שני מכתבים להגנתו. האחד לפרסום והאחר הכיל סודות ביטחוניים שנועדו להלל את המורשע בעיני השופטים, אבל מה עניין שמיטה להר סיני?
אחר כך החל מצעד העדים ובראשם בתו המאומצת שולה ניידס. היא והבאים אחריה סיפרו על אדם שמיטיב ללוות ולהתעניין ולסייע, וכל מי שירד מן הדוכן זכה לחיבוק המפורסם ביותר של הזרועות הארוכות ביותר שידעה הפוליטיקה הישראלית. הם באמת חבים לו. התובע אורי קורב לא ניסה לכרסם בהתרגשותם של עדי האופי. הוא נקט קו נבון, שאכן יש לזקוף לזכותו של המורשע בעבירות כה חמורות ומאוסות גם את מעשיו הטובים. אך החזיר את צעיף הדמע אל סיבת המשפט. אל הכסף האסור והעבריינות האפלה, וההונאה המתמשכת, והחובה לשגר אדם כזה לכלא, או כפי שהאלוף יורם יאיר ציטט השבוע מפי רפאל (רפול) איתן: "אין נורמה בלי סנקציות".
כולם חשו מבוכה. ראש הרכב השופטים יעקב צבן לא הסתיר את קוצר רוחו. המעמד אינו נוח לשופטים שהפכו זיכוי להרשעה, ועתה הם חייבים לדון את העבריין, וכל מה שהוא פחות ממאסר יחבל בנורמה החיונית. אולמרט נחלץ להגן על עצמו, ברוח שונה לגמרי מזו שביטא בתקיפות כאשר הורשע בפרשת הולילנד על ידי השופט דוד רוזן. לא, הוא לא נענה לעצת התובע קורב להביע חרטה, אבל חזר לתאר בנימה מבועתת את העונש שכבר הושת עליו כאשר הגננת והמורה דיברו בו סרה באוזני נכדה ונכד בהסתמכם על עבירותיו המוכחות.
האולם היה דחוס והטרגדיה ריחפה באוויר, ולא היו עוד דברים להאריך בהם אלא לנקוב בתאריך שבו יישמע גזר הדין, ב־25 במאי. אולמרט מן הסתם אינו רוצה להגיע עדיו, ובזיכרוני עלה קטע מ"מקבת" לוויליאם שייקספיר, שהמורה לאנגלית בגימנסיה הרצליה אילצה את בני כיתתי ללמוד בעל־פה - O never shall sun that morrow see ותהיתי בליבי עד כמה חש כך עתה המורשע הממתין לגורלו, מין ש"לא ייגמר לעולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו