בשבוע שעבר הצטערתי עמוקות למשמע הידיעה על פטירתו של וולודיה סלפק. שבוע קודם לכן הלך לעולמו עוד אחד מגדולי הגיבורים של היהדות הסובייטית, וולודיה פרסטין. כמה חודשים קודם לכן נפטר גם יולי קושרובסקי. השלושה היו חברים בקבוצה של כמה מאות יהודים שהובילו לאחד מההישגים הגדולים מאז הקמת המדינה, כשסללו את הדרך לשחרור בני עמם ותרמו באופן משמעותי לנפילתה של האימפריה המרושעת.
למרות שמוחם של רוב גיבורי העל הציונים הסובייטים נשטף לכדי דחיית כל הערכים היהודיים, לאחר מלחמת ששת הימים התגלו פתאום רבים שהיו מוכנים לוותר על תפקידיהם המכובדים ולסכן את עצמם, וזאת בעבור הסיכוי הקלוש לחיות באופן חופשי בקרב בני עמם.
במהלך השנים עמדתי בראש קמפיין שהוביל לכך שאוסטרליה הפכה למדינה הראשונה שהעלתה את מצוקת היהודים הסובייטים באו"ם ב־1962, ובמסגרת ביקוריי בבריה"מ זכיתי להתחבר עם רבים מהפעילים המובילים. ועד היום אני ממשיך להתייחס ביראת כבוד למוכנותם להקריב קורבנות בשם חלום שהצטייר כבלתי ניתן להגשמה.
סלפק, אחד מהסירובניקים האמיצים והכריזמטיים ביותר, נושל והוגדר כבוגד על ידי אביו, אמריקני לשעבר וסטליניסט בלתי משוקם. פרופסור אלכסנדר לרנר ז"ל, אחד היהודים האצילים ביותר שזכיתי להכיר, היה מדען נודע עד שהגיש בקשה להגר לישראל ב־1971 וזכה באופן מיידי לסטטוס של מנודה. בזמנו, הוא ניסה לעודד אותי באומרו: "גם אם לא אצליח לממש את חלומי ולשוב למולדתי בתקופת חיי, אני עדיין שמח לקחת חלק באירוע התנכי הזה". ביליתי זמן עם יוסף בגון, שבילה חלק גדול מחייו בסיביר ובבתי הכלא הסובייטיים; עם פאבל אברמוביץ', ששחרורו הושג תודות להתערבות ראש ממשלת אוסטרליה בוב הוק; עם אליהו אסאס, ארי ולוובסקי וסשה חולמיאנסקי, שחוללו רנסנס דתי תחת אפו של הקג"ב, ועם רבים אחרים. כשאוסטרליה הצטרפה לחרם על אולימפיאדת מוסקבה ב־1980, נעצרתי וגורשתי. כעבור שבע שנים הפכתי למנהיג היהודי הראשון שהוזמן לבחון את הרפורמות של גורבצ'וב. אשתי ואני הוזמנו על ידי הרב הראשי של בית כנסת כורל, שמונה על ידי הקג"ב, להתארח בראש השנה ולשאת נאום למתפללים מעל הבימה. זו היתה חוויה רגשית בלתי נשכחת.
סידרה של ביקורים נוספים הגיעה לשיאה בייסוד מרכז התרבות היהודי הראשון במוסקבה מאז המהפכה. פיסגת החגיגות היתה פסטיבל הזמר העברי הראשון, בהשתתפותם של דודו פישר ויפה ירקוני. הדמעות שזלגו מעיני הקהל היהודי חקוקות לנצח בזיכרוני.
כשהסירובניקים ואסירי ציון הגיעו לבסוף לישראל, הם זכו ככלל להתעלמות ולא קיבלו פנסיות ראויות או הכרה. רק שני חברים, נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין, מילאו תפקידים ציבוריים משמעותיים בישראל. יש לנו מחויבות להנציח את זכרם של הגיבורים היהודים הסובייטים הללו. את מאבקם הדרמטי יש להדגיש בתוכנית לימודי הליבה בהיסטוריה. סיפורם מהווה סאגה ניסית המלמדת כיצד כמה מאות אידיאליסטים נחושים המוכנים להתעמת עם שיטה טוטליטרית עוצמתית, בתמיכת העם היהודי בישראל ובתפוצות, התגברו על הבלתי אפשרי.
