רגע אחרי שזכרנו את 6 מיליון היהודים שנרצחו בידי הנאצים ועוזריהם רק בשל היותם יהודים, ואחרי שהתייחדנו עם זכרם של חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, שמסרו את נפשם למען הקמתה וקיומה של מדינת ישראל, נקרא השבת בפרשות "אחרי מות" ו"קדושים" - חיבור לא פשוט ודי מצמרר.
מהמילים הללו יוצאת תביעה להתבוננות בחיינו. עיון שטחי יגלה בפרשות אלו קפיצות מנושא לנושא, שלכאורה אין ביניהם קשר. פרשת "אחרי מות" תקדיש פרק שלם לעם ולדתו, לכהן הגדול ביום הכיפורים, עת היה נכנס אל קודש הקודשים שבמקדש ומתפלל תפילה מיוחדת על עם ישראל. מדובר באירוע מכונן, המתרחש בעיצומו של היום הקדוש ביותר לעם היהודי.
החלק השני של הפרשה מוקדש לקצה השני של התרבות - רשימה ארוכה של איסורי זנות ועריות, כמו גם אזהרה חמורה לא לחקות את התרבות המצרית או זו הכנענית, שאיפשרה את כל הווריאציות של איסורים אלה. מדוע ראתה התורה לנכון לחבר את יום הכיפורים ואיסורי העריות?
ובכן, מייד לאחר מכן עוברת התורה לדבר על אתגר הקדושה: "דַּבֵּר אֶל־כָּל־עֲדַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי השם אלוקיכם". בצדק נחלקו הפרשנים בנוגע לסוגיה כיצד לקרוא פסוק זה. האם יש לראותו כסוף הפרשה הקודמת, או שמא לראות זאת כפתיחה לנושא חדש?
עיון בפסוקים שיבואו אחרי ההכרזה הדרמטית, בדבר הצורך להיות קדושים, יגלה כי מדובר במצוות מאוד מוכרות והילת הקדושה נראית די רחוקה מהם. וכך מצווה התורה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת־שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֱלִילִם וֵאלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" - מצוות שבין אדם למקום, לצד הציווי לכבד אב ואם.
בהמשך הפרשה יתעצם העירוב בין חובות המכונות דתיות ובין חובות חברתיות. מצוות אישיות יחד עם מצוות בעלות אופי לאומי ילוו את כל הפרשה הזו, ללא בידול והבחנה. ייתכן שצורת ההתבוננות שלנו על הפרשות האלה, מלמעלה, עוזרת לחשוף בפנינו את אחד מיסודותיה של התורה - מיהו האדם הקדוש?
בעולם הציורי הרץ לנו בראש, מדובר בדמות מלאך עטוף בגדי מלכות, עוטה זקן לבן ארוך וגלימה מיוחדת. אך לאו דווקא. כלומר, הכהן הגדול, שאמור להיכנס לקודש הקודשים, הוא לכל הדעות אדם מיוחד וקדוש, אולם אתגר הקדושה אינו שייך לו - כל אדם מישראל המשמר את קדושת האהבה שלו לרעייתו ולביתו אחריו שייך אף הוא לעולם הקדושה.
ולכן, חייב הכהן הגדול להיות נשוי, אחרת לא יבין את העולם שאינו שייך אליו. דווקא משום שהוא נשוי, יוכל להידרש ולהבין את משמעותה של אהבה. מתוך כך יבין גם את חומרת האיסור של יצירת קשרי גוף שאינם במקומם.
אולם אתגר הקדושה לא נעצר כאן. הוא מתרחב גם ליחסי הורים־ילדים. כל בית הוא מקדש קטן של בני הבית. שם מפתחים את היחס הנכון לסמכות, להורות ולקשר בין־דורי. שם לומד כל אדם כי הוא חייב ליצור עוגנים לקדושה בתוך המשפחה: רגעי התכנסות, מחשבה משותפת ובילוי משותף.
את המרחב של האיש, אמו ואביו תראו כחלק מעולם הקדושה, ממש כמו שיום השבת יוצר עולם של קודש במרחב הזמן, כי כך מגלה לנו התורה כיצד מהאיש הקדוש ביותר, במקום הקדוש ביותר, ביום הקדוש ביותר, מתפשטת הקדושה אל מרחבי החיים של כולנו.
דווקא בימים אלה, שבהם העם בישראל מתחבר אל מושגי השואה והשכול הבלתי נתפסים, אנו מסוגלים להפנים כי בסופו של יום הדברים הנחשבים על ידינו באמת הם מושגי הקודש.
כשנבקש להתבונן בחייהם של היקרים לנו מכל, ונבקש להעביר משהו ממורשתם, ניזכר במעשים המיוחדים שלהם - אלה שהופכים אותם לבעלי משמעות של קודש ושל ערך.
שבת שלום!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו