נסעתי אתמול בכביש תל אביב־חיפה ובחזרה ונעצבתי אל ליבי על הדלדול ביער דגלי הכחול־לבן שהתנוסס על המכוניות בהשוואה לשנים עברו. מדוע? מה הפירוש שאזרחיות ואזרחים נותנים לאירועים, שגורם להם להישאר אדישים־משהו במלאות למדינה 67 שנים?
תמיד יש מכפישים מבית, שחקניות ושחקנים ואנשי יחסי ציבור ואמנים, שהטקסטים שבפיהם טובים ומרנינים בעודם קוראים מפרי עטם של אחרים, אבל לא ממוחם הקודח. אחד הגיע אפילו כדי כתיבה, שישראל בדרך למלחמת תרבות "וזה דבר מצוין". מה שיוחס לערך לוולדימיר לנין כי "ככל שהמצב רע יותר - כך טוב יותר למהפכה" (הקומוניסטים תמיד הכחישו שהתבטא כך).
יש מי שמדוכדך לנוכח המתרחש במערכת החינוך; למראה האנומליה שמורים להוטים לחופשות יותר מהתלמידים; ויש מי שמתבונן אל האוניברסיטה שלו - אני להר הצופים ואחרים לתל אביב ולבאר שבע ולבר אילן ולחיפה ולאריאל ולהרצליה - וחש סיפוק רב; ומי שנוצר בזיכרונו רק את המעשים הרעים של מי שהטריד ומי שהעלים ומי שהיפנה עורף בעודו במדים, אבל אני רואה את ההישג האדיר שלראשונה יהודים יכולים להגן על עצמם. לא סתם להגן על עצמם, אלא חרף הקשיים, בהצלחה בולטת, מיצוי חזון המקלט הבטוח של תיאודור הרצל.
עצמאות 67 היא כמו שמש. רגילים אליה. מקבלים אותה כעובדה. לכן מתבוננים יותר אל הזיעה והחום שהיא מפיצה בקיץ ורואים את ההתפרצויות והכתמים, ומתעלמים מהעיקר - שהיא מקור לחיים ולאור ולשמחה.
לפיכך אני גא בה. בשיבה שהיא חסרת תקדים בתולדות האנושות אל המולדת; בתחיית השפה העברית שגם היא תקדימית בעולם כולו; במערכת המשפט שהיא מגדלור של צדק, שמצריך הגנה מתמדת מפני המתנכלים לו; במדע הפורץ גבולות ובסיוע ההומניטרי לעולם כולו; בכל דברי האמת הנאמרים בטקסי פרס ישראל ובהדלקת המשואות הלילה בהר הרצל.
אמנם העם היהודי חי עדיין בסכנה ניכרת חרף עוצמתו, אבל מעולם לא קיבל הזדמנות טובה יותר לבסס את מעמד הקבע שלו בחלק מארצו וכלפי העולם מאשר עתה. חג שמח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו