1. "כשהבן שלי יגדל, אני רוצה שהוא יהיה כמו ניקוס זיסיס", אמר לי פעם דיוויד בלאט, כשתמיר היה בקושי בן עשר. בחמישיית כל הזמנים שלו (לפני שפגש את לברון ג'יימס) כלל הקואוץ' את אנתוני פארקר, ניקולה וויצ'יץ', אנדריי קירילנקו, אנדרו קנדי וזיסיס. בלט בהיעדרו: שאראס.
זיסיס חסה תמיד בצילם של דיאמנטידיס, פפאלוקאס וספאנוליס. אבל הוא אחד שלא מוותר. את האימון האחרון שלפני הסידרה, בשבוע שעבר באיסטנבול, הוא סיים עם סנטר חבוש ומדמם. כששאלתי את הטורקים אם ייתכן שלא ישחק, הם התפקעו מצחוק. למשחק השני הוא עלה פצוע, לא לפני שקיבל זריקה.
אתמול, ברבע קסום אחד, שהתחיל במינוס שבע והסתיים בפלוס שש, הוא צלף 13 נקודות ללא החטאה, וסגר את הערב על 19 - הכי הרבה שהיו לו ביורוליג מאז 2006. והוא, יותר מכל הווסלים, הבייליציות והגאודלוקס הנוצצים, דאג שאלפי ישראלים לא יבטלו את התוכניות המשפחתיות שלהם לערב יום העצמאות.
2. מפגן העוצמה ביציעים הזכיר את הימים שבהם האולם עוד נקרא יד אליהו. גם השדים המפורסמים של ההיכל התגייסו למשימה ולבשו צהוב-כחול. רק שזו היתה כותונת פסים.
מכבי ת"א היתה במרדף סיזיפי, לעתים מייאש, אל תוך הלילה. בכל פעם שהפער נסגר, ושהמשחק היה ביד, פנרבחצ'ה הגדירה מחדש את המושג "ווינרית". פעם זו היתה שלשה של בוגדן בוגדנוביץ', אחר כך שלשה של אמיר פרלדז'יץ', אחר כך חטיפה והטבעה של יאן וסלי, אחר כך עוד שלשה של פרלדז'יץ', ובסוף סל ניצחון של אנדרו גאודלוק.
ורק ניקולה וויצ'יץ' ידע שזה יקרה. 14 שנים חלפו מאז שקבוצה טורקית חגגה עלייה לפיינל פור - ובפעם האחרונה זו היתה אפס פילזן, שניצחה את ספליט ואת הסנטר הצעיר שלה, אחד, קוראים לו ניקולה וויצ'יץ'.
