מעולם לא אמרתי תודה לסבי על שארז את מטלטליו והגיע ארצה ב־1924, לאו דווקא כדי למצוא בה מקלט בטוח למדרך רגלו, אלא פשוט משום שידע שמקומם של היהודים הוא בישראל. זה לא היה מובן מאליו וזה לא מובן מאליו גם היום. הוא ושכמותו נמנו עם המיעוט לאורך הדורות האחרונים שלא הגיע אל המולדת ההיסטורית בגלל רדיפות ופוגרומים, אלא פשוט מכיוון שחשו מחויבים לגנטיקה היהודית הטבעית שלהם, למטען הדתי ההיסטורי והלאומי שקושר אותם לכאן.
גבורתם היתה אולי שונה מגבורת הלוחמים בשדות הקרב, אבל היא היתה עילאית.
התודה המאוחרת מגיעה להם לא כדי להנמיך חלילה את קומתם של אלה שהגיעו לכאן ממחוזות מצוקה ורדיפה. היא מתבקשת אף מעבר להמשך הבטחת הקיום, פשוטו כמשמעו, שאותו העניקו לדור של הוריי, שלי ושל ילדיי. הרי ספק אם היינו שורדים שם באירופה את זוועת השואה או בכלל זוכים להיוולד ולהתקיים.
הכרת התודה העיקרית מגיעה להם על ההבנה שאותה הנחילו לנו, כי עוד לפני שהארץ הזאת הפכה לארץ מקלט לפליטי פרעות ושואה, היא היתה ארץ ייעוד; שאנו אולי נמצאים כאן היום בזכות הכוח, אבל עוד קודם לכן - בכוח הזכות; שהביטחון, שהשיח שלנו כיום מתרכז כמעט אך ורק סביבו, נועד לסייע לנו לממש את הזכות לחיות דווקא פה (בביטחון, כמובן).
לפני שנים רבות שאל אחד מחברי בית הלורדים הבריטי את חיים ויצמן, מדוע מתעקשים היהודים על ישראל דווקא, בשעה שיש כל כך הרבה ארצות לא מפותחות, שבהן אפשר ליישב יהודים? ויצמן השיב ללורד בשאלה: מדוע בכל יום ראשון אתה נוהג למרחק של 200 ק"מ כדי לפגוש את אמך, כאשר כל כך הרבה גברות זקנות מתגוררות ברחוב שלך?
ואכן, הארץ שאליה שבנו, ושבה כוננו מחדש ריבונות יהודית, היא קודם כל מולדת ואם. מצער לכן, שכיום שפתנו הפכה דלה וענייה ואנו מדברים שוב ושוב על ביטחון, בעוד שיח הזכויות מונמך ומוצנע ונדחק לשוליים. הביטחון אינו חזות הכל. אי אפשר לבסס לגיטימציה פנימית או בינלאומית, לא על ירושלים, לא על חברון וגם לא על באר שבע, ללא התנ"ך והאבות והאימהות, והר הבית ועיר דוד; ללא הסיפור בן אלפי השנים של עם החותר לשוב למולדתו. ביטחון הרי אפשר היה להשיג במאה השנים האחרונות גם בברוקלין ובלונדון, ואולי אפילו באוגנדה.
תלמידי הגר"א, שעלו לארץ ישראל בראשית המאה ה־19, ויהודי תימן שבאו לכפר השילוח בסוף אותה מאה, לא באו לכאן מכיוון שהיה בטוח כאן, אלא אף על פי שהיה פחות בטוח כאן.
מדינת ישראל לא קמה בגלל השואה, אלא למרות השואה, שניסתה להכחידנו.
התשתית - שנשענה על הזכות, על המורשת ועל הזהות היהודית - הונחה קודם לכן על ידי מעטים שבאו לכאן, כי האינטואיציה היהודית הטבעית שלהם הובילה אותם לארץ התודעתית שלהם, לארץ ישראל.
המציאות בארץ היתה קשה וכמעט בלתי נסבלת - מחלות, ביצות, פרנסה בדוחק וביטחון מידרדר, אבל ידיהם של אותם מעטים חדורי אמונה חוללו נפלאות. בעיקר היה זה ליבם שאמר להם בעת ההיא כי על החלום לעצב את המציאות, ולא חלילה לסגת מפניה; לנהוג בשכל, אבל לא תמיד להתחשב בו, ובמומחים ההגיוניים; להעניק משקל יתר לאמונה. לימים, היה זה בן־גוריון שאמר כי "המומחים מומחים למה שקרה, לא למה שיקרה".
יום העצמאות, לכן, הוא זמן נכון לומר תודה לדור ההוא שרק מעטים ממנו עדיין עימנו.
במישור המאוד אישי אלה הם יקיריי הפרטיים, סבותיי: שלמה זלמן ומרים שרגאי, יצחק ובלהה שנרב, והורי אשתי יוצאי עדן, יהודה ומרים עובדיה.
אם עדיין לא איחרתם את המועד לעשות זאת, כמוני, כדאי שתזדרזו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו