המשפחה היחידה שהישראלים אינם רוצים לראות בגידולה ובהרחבתה - משפחת השכול - הוסיפה מאז יום העצמאות שעבר יותר מ־116 שמות למצבת חבריה, 67 במבצע צוק איתן ואחרים כנפגעי פעולות טרור וקורבנות של תאונות. ישראל קיוותה לצלוח את הקיץ בשלום ולא עלה בידה. חמאס יזם מלחמה בדרום והמיט אסון כבד על עצמו וצער עמוק בקרבנו, ודירבן זדים להציג את ישראל כחשודה בפשעי מלחמה. הכיצד? והיא הרי ביקשה למנוע את שפיכות הדמים.
יש רעי לב או אטומים המבקשים לכווץ את תחושת האבל, ובעיקר את ההד הכלל־לאומי שמתלווה אליו. יש גם בעלי כוונות טובות המציעים לשנות את נוסח ההנצחה. אלה גם אלה טועים. דפוסי הנצחת היקרים מכל, שנפלו במערכות ישראל מאז נרצח היהודי הראשון (כנראה בנחלת ראובן, היא נס־מציונה, ואולי בירושלים) במאה ה־19 נקבעו ונצרבו בתודעה לאחר מלחמת השחרור ב־1948. עליהם להישאר כאלה.
גם אם אינם מודרניים. גם אם משתמשים באביזרים ישנים. יש עוצמה שהופכת למיתוס בדבקות למסגרתם. עם נאום הרמטכ"ל בכותל המערבי בערב יום הזיכרון. עם קריאת "מגש הכסף" לנתן אלתרמן ברבים מבתי הספר ברחבי הארץ. עם "גווילי אש" והתייחדות הכנסת עם נפגעי הטרור. עם ה"יזכור" האחד והיחיד. למסורת ולהמשכיות יש עוצמה משל עצמן.
לא מחמת השמרנות אלא מפני שהשנים חולפות והעדויות מלמדות כי לא נותקה השושלת, מדור לדור. מהמוסיקאי צבי בן יוסף, שנהרג בגוש עציון ובפיו המלים "אל דמע, אנחנו הלאה המשכנו" בנחישות כה שונה מן הרוגע שעלה משירו "יש לי כנרת"; ועד לצנחן נדב ריימונד משדרות דבורה, ש־10 ימים לפני נפילתו ב"צוק איתן" כתב וטמן בבגדו מכתב עם נבואה שחורה: "אמנם החיים שלי היו קצרים מהרגיל אבל נהניתי מכל רגע, ואני רוצה כי כל מי שמכיר אותי ימשיך ליהנות". פרוזה שהיא יותר משירה, פשטות נשגבה.
ההתלכדות מאחרי ההולכים־ראשונה ואינם חוזרים אינה רצון להתקרבן אלא נכונות להזדהות עם מה שהוא שיאה של המחויבות לכלל, של הוויתור על האנוכי והמיצוי העצמי לטובת הנעלה והמרומם, באין ברירה. הוא אשר אמרנו: אלה שאנו מדקלמים בשמם "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו