לא היתה מערכת בחירות קשה מזו שהתקיימה ב־1981. המערך התאושש מן המכה הגדולה שקיבל ב־1977, ורוב הסקרים ניבאו לו ניצחון. הליכוד אמנם יכול היה להתגאות בהסכם השלום עם מצרים, אך המצב הפנימי היה עגום: האינפלציה הרימה ראש, המורים קיימו שביתה ארוכה מאוד, המצב בגבול הצפון היה נפיץ ומפלגת ד"ש, משענתו של מנחם בגין, קרסה לחלוטין. נדמה היה שלאחר ארבע שנים בשלטון תסתיים התקופה המפתיעה של הימין, וישראל תשוב לשלטון הכמעט נצחי של המערך.
אסיפות הבחירות היו קשות מאוד. הליכוד נלחם על חייו ופעיליו היו אלימים במקומות רבים. כמה אסיפות בחירות של יו"ר העבודה, שמעון פרס, בפתח תקווה, בית שמש, קריית שמונה, נתניה, ולא רק בהן, היו מלוות בהשלכת עגבניות ואבנים לעבר הנואמים. במקביל, ראש הממשלה מנחם בגין הרגיש, כנראה, כמי שנוטלים ממנו את האפשרות להמשיך במהלכים המדיניים והכלכליים שפתח בהם. העימות בין הצדדים היה קשה והשנאה הישנה פרצה מחדש.
העימות הטלוויזיוני בין בגין לפרס היה אחד האירועים החשובים ביותר במערכת הבחירות הזו, ובמהלכו הזכיר בגין את שביעי של פסח. ברור היה לי שהמושג הזה היה שגור על פיו של בגין, וכי הוא יצא מהנחה שכולם יודעים במה מדובר. האזכור לא זכה לשום התייחסות תקשורתית, ועבר כמעט כפליטת פה, אבל זו לא היתה פליטת פה מבחינתו של ראש הממשלה דאז.
בגין ניסה לומר שלא הימין המציא את האלימות, וכי היה זה השמאל שהיכה בימין כ־50 שנה קודם לכן. היה משהו בדבריו. המדובר באירוע שהתרחש תשע שנים לפני עלייתו של בגין לארץ ישראל, ב־17 באפריל 1933, בשיא העוינות שבין שמאל וימין, לקראת הבחירות לקונגרס הציוני הי"ח.
השמאל, שהיה הגורם הדומיננטי ביישוב היהודי בארץ, ראה את התנהגותו של הימין כחלק מגל הפשיזם שהחל משתלט על אירופה באותם ימים: המיליטריזם, הטלת המרות האישית, השימוש בחולצות השחורות והנטייה ליוזמות שלא התחשבו בהחלטות הרוב בתנועה הציונית. החשש היה כי בעולם הציוני קמה תנועת ימין קיצוני החורגת מכללי המשחק.
מנגד, הימין ראה בשמאל את מי שוויתר על חזון המדינה היהודית, מי שמשתף פעולה עם המנדט הבריטי, ואשר מקדש את זכות השביתה, בלי להבין את הנזקים שגורמות השביתות במשק למאמץ הלאומי.
סקרים עוד לא נעשו אז, אבל נדמה היה שהתנועה הרוויזיוניסטית, בהנהגתו של זאב ז'בוטינסקי, מאיימת איום של ממש על הממסד של הציונים הכלליים ומפא"י. בחול המועד פסח קיימה תנועת בית"ר את הכנס השנתי שלה, ובמוצאי הפסח, שביעי של פסח תרצ"ג, קיימו צעירי התנועה תהלוכה ברחובות תל אביב.
חברי תנועות הנוער הקשורות בהסתדרות המתינו לצועדים, קראו נגדם קריאות והתנפלו עליהם. חלק מן הצועדים נזקקו לטיפול רפואי. היה זה אירוע מכונן, העימות הקשה ביותר בין שמאל לימין עד אז. למחרת סיקר את האירוע עיתון ההסתדרות, "דבר", תחת הכותרת: "יוסרו הבגדים הצואים - מדי היטלר - מתוכנו, תבעה אתמול תל אביב". עורכו הראשון של העיתון, ברל כצנלסון, הגיב בצורה שונה לחלוטין, וכתב שהוא מתבייש בצעירי תנועתו שפגעו באנשי בית"ר.
ב־19 באפריל התקיימה ישיבה של מועצת עיריית תל אביב, והיא הקימה ועדת חקירה ללמוד את אירועי שביעי של פסח. הוועדה דנה בשתי הצעות נגדיות. אנשי בית"ר תבעו מן הוועדה להמליץ בפני מועצת העיר להביע צער על המאורע, ואילו נציגי הפועלים קראו למועצה להביע צער על כך שהתהלוכה התקיימה "בימי הרדיפות הנאציות בבגדים נאציים". הוועדה החליטה, ברוב קולות, לדחות את שתי ההמלצות, ודבר לא הובא להכרעתה של מועצת העיר.
השמאל הכשיל
בבחירות לקונגרס הציוני, שהתקיימו ב־17 ביולי 1933, ניצח השמאל ניצחון סוחף. שוב התברר כי בסיס הכוח של ז'בוטינסקי היה בפולין, וגם שם לא זכה לרוב, אך בארץ היתה תנועתו שולית: מקרב 50 הצירים ששלחה ארץ ישראל לקונגרס, נבחרו 34 מטעם מפא"י, ורק חמישה מטעם הרוויזיוניסטים.
ז'בוטינסקי הבין כי ניצחון על השמאל בקלפי הוא עניין בלתי מעשי בשלב זה, ולא היה מעוניין בהמשך העימותים האלימים בין צעירי שתי התנועות. עם היוודע תוצאות הבחירות, הוא קרא להידברות בין מנהיגויות השמאל והימין. ניסיון ראשון לעשות זאת, בדרג נמוך, לא עלה יפה, או אז החליט מזכ"ל ההסתדרות, דוד בן־גוריון, שהפך, בינתיים, גם חבר מרכזי בהנהלת הסוכנות היהודית, לפגוש את יריבו ולנסות לפתור את המחלוקות ביניהם בחשאי.
בן־גוריון לא עידכן בכך את מוסדות מפא"י או ההסתדרות. הוא ניצל שהות בלונדון, בסתיו 1934, כדי לנהל שיחות ארוכות עם ז'בוטינסקי, בחסותו ובהשתתפותו של פנחס רוטנברג, מקים חברת החשמל. רוטנברג היה אובססיבי לעשיית שלום. בין יהודים לערבים, בין יהודים ליהודים, והיה מקורב הן לבן־גוריון והן לז'בוטינסקי. השיחות בין שלושת האישים היו מצוינות. הם התקרבו מאוד זה לזה, ומצאו פתרונות כמעט לכל הנושאים שעל סדר היום.
בין 10 באוקטובר 1934 ל־11 בנובמבר, במהלך חודש אחד, התקיימו 16 פגישות, שבסיומן הוכרעו המחלוקות. הם גיבשו קוד התנהגות בין היריבים הפוליטיים (מניעת אלימות, עלילות, הוצאת דיבה והפרעה לאסיפות פוליטיות והענשת מפרי הקוד על ידי מפלגותיהם). הם גיבשו הסכם עבודה בין הסתדרות העובדים להסתדרות העובדים הלאומיים, שבו הוסכם על הבטחת עבודה לפועלים מימין ומשמאל (על פי מפתח מפלגתי), נכונות להעניק למיעוט בקרב עובדי מפעל וטו על השבתה ועוד.
כשהתגלה סוד השיחות, נתקלו שני המנהיגים באופוזיציה קשה במחנותיהם. ז'בוטינסקי התגבר עליה, ובוועידת הצה"ר (הציונים הרוויזיוניסטים) בקרקוב זכה לרוב בעד ההסכמים שהשיג. בן־גוריון נכשל. הצעירים ראו במעשהו משום התקפלות מיותרת. אנשי יצחק טבנקין ואנשי השומר הצעיר ראו בכך ברית עם אויב.
הוחלט לערוך משאל בקרב כל חברי ההסתדרות. מבין המשתתפים ב־24 במארס 1935 - 16,474 התנגדו ורק 11,522 תמכו. העימותים בין הימין והשמאל רק העמיקו בשנים הקריטיות הללו שעד להקמת המדינה. שביעי של פסח היה רק אות הפתיחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו