מבחן מהותו של הסכם הגרעין עם איראן עבר שלשום משלב הדעות וההערכות למפלס המעש. אם בעוד עשור לא תהיה בידי האייתוללות פצצת אטום או מימן - תצדיע ההיסטוריה לברק אובאמה; ואם חלילה יחזיקו לפני כן במתקן גרעיני היא תסיר את כובעה בפני בנימין נתניהו. המילים מיצו את עצמן.
ייתכן שהבעיה העיקרית בהסכם המסגרת שהושג בסוף השבוע אינה בתוכנו אלא במהות המתדיינים.
רוב ההדיוטות אינם יודעים להעריך עד כמה התרת שימוש ב־5,000 סרכזות, צנטריפוגות, באיראן מסוכנת לקיומה של ישראל ולשלומן של מדינות המזרח התיכון, אך הכל מבינים כי אם אפשר לחתום על הסכם כזה עם הדמוקרטיות המערביות ואפילו עם המשטרים הריכוזיים בסין וברוסיה - אסור לעשות כן עם מדינות כאיראן וכצפון קוריאה, שאינן מתייחסות בכבוד להתחייבותן. בבחינת דע לא רק על מה אתה חותם, אלא קודם כל, ובעיקר, עם מי.
אובאמה הוא הנשיא האמריקני עד ינואר 2017, ובתוקף כך סברתי כי התנהלותו של נתניהו כלפיו ומולו הזיקה לאינטרסים ישראליים רבים. אך אין בכך כדי להפחית מהתמיהה על תפיסת העולם של מנהיג העולם המערבי: מצד אחד הוא נאמן בקלות ראש לדמוקרטיה לכאורה המבצבצת מ"האביב הערבי" עד כדי מתן עידוד לשלטון האחים המוסלמים במצרים נגד חוסני מובארק ועבד אל־פתאח א־סיסי, ומצד אחר משתף פעולה עם האיראנים ונלחם עימם בעיראק ונגדם בתימן. הוא משקף תוהו ובוהו בתפיסה המדינית האמריקנית.
ארה"ב היא בעלת בריתה של ישראל, ועל נתניהו לשפר את מרקם היחסים העדין עם הממשל הנוכחי, ולהתמודד במסגרת הכללים שכפתה ארה"ב על ישראל ושאר המדינות במזרח התיכון.
במסגרת זו - ותוך הימנעות משבירת הכלים עם אובאמה - יש מקום לתביעה כי החוזה לא ייחתם אלא אם כן איראן תכיר בשלמותן הריבונית של כל מדינות המזרח התיכון, לרבות ישראל. זה מתחייב מעצם חברותה באו"ם, וזה המזער.
ישנה סוגיה חשובה מזו: כיצד לכונן במדינות ערב מגננה לבלימת ההתפשטות האיראנית שבה ממלאת ישראל את תפקיד המתריע בשער? זו הסוגיה האסטרטגית, ולדאבון ליבה של ממשלת ישראל תחילתה הבלתי נמנעת היא במציאת נוסחה לחידוש המשא ומתן עם הפלשתינים.
