משהתפרסמו תוצאות הבחירות, תדהמה היכתה רבים משני צידי המתרס הפוליטי. הפתעה זאת היא עוד הוכחה לכך שהדמוקרטיה הישראלית אמיתית וחזקה, וקשה מאוד לבצע מניפולציות על הבוחרים בישראל.
הישראלים צריכים להיות גאים על כך שכאן, במדינה קטנה בלב עולם סוער, אין איש היודע את תוצאות הבחירות עד שמסיימים לספור את כל הפתקים שבקלפיות. זה לא מובן מאליו.
אחרי ששקע האבק, מה אפשר ללמוד מהתוצאות ואולי אף לתקן? הלקח הראשון הוא שנראה שלמי שמתיימר להבין את החברה הישראלית אין מושג אמיתי על רצון האזרחים בישראל. כמדומני, אין ולו פרשן אחד בטלוויזיה, בעיתונות או ברדיו, שהצליח לחזות את שאירע. זה לא מפתיע. אנשי המודיעין למדו בדרך הקשה שאין שום יכולת להעריך את התנהגות ההמון. כשהציבור חופשי באמת, כשאין עליו את מרותו של השליט, ושאין לפניו אסון חמור שצריך למנוע בכל מחיר - החלטותיו אינן ניתנות לחיזוי.
מהבחינה הזאת, מה שצריך להפתיע הוא חוסר הצניעות של הפרשנים למיניהם והרצינות שהם מייחסים לעצמם, ואולי גם מידת תשומת הלב שאנו, אזרחי המדינה, מעניקים להם ולדעתם. שוב ושוב אנו לומדים עד כמה מעט הם יודעים עלינו ועד כמה שטחית ומוטית דעתם.
הלקח השני נובע מכישלונה של מפלגת יחד בראשותו של אלי ישי. למי שהיה זקוק להוכחה, באו תוצאות הבחירות והוכיחו שוב: לרבנים, גדולים ככל שיהיו, אין יתרון בהבנת המציאות הכללית. אם הטובים מבין חובשי הכיפות הסרוגות לא היו הולכים שולל אחרי רבניהם, מפלגת יחד לא היתה באה לעולם, והגוש החשוב לימין היה חזק יותר בשלושה או בארבעה מנדטים, שהיו מתחלקים כנראה בין הבית היהודי לבין ש"ס. יחד גרמה לבזבוז קולות חשוב לימין. שוב מלמדת המציאות, בדרך הקשה, כי ככל שהרבנים יתרחקו מפוליטיקה - כך ייטב לדת, לרבנים ולפוליטיקה גם יחד.
• • •
הלקח השלישי עדיין אינו ברור דיו, אבל אולי אנו בתחילתו של שינוי. מלבד מפלגת כולנו, קיבלו כל המפלגות הקטנות מכה כזו או אחרת. התחזקותן של המחנה הציוני והליכוד, על חשבון בעלות הברית האפשריות שלהן בקואליציה עתידית, היא נתון חשוב. בחלק מהמקרים מדובר בסיבות הקשורות למפלגות הקטנות עצמן, אך ייתכן שיש כאן גם תגובה עמוקה יותר, קרי רצון לחזק את ראש הממשלה מול מפלגות מגזריות, שמושכות לקיצון בתחומים שונים. אם התהליך הזה יימשך, ולא בטוח שנכון להאיצו בחקיקה (ראו הלקח הבא), יהיה זה שינוי מבורך שיסייע לעומד בראש הפירמידה לשלוט כראוי.
הלקח הרביעי נוגע לחקיקת חוקים נמהרת, וכוונתי להעלאת אחוז החסימה, שהביאה לתוצאה הפוכה לגמרי מכוונתם של מחוקקיו. מארג החוקים הנוגעים לשיטת הממשל הוא סבוך ומורכב, לכן קשה מאוד לחזות את התוצאות של השינויים בו. בעבר למדנו זאת בעקבות החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, שריסק את המפלגות הגדולות, ויצר פיצולים מיותרים על בסיס אישי. נזקו היה מרובה מתועלתו באופן כה ברור עד כי החידוש הזה בוטל לאחר כמה שנים.
• • •
מי שקידם את העלאת אחוז החסימה ודאי לא התכוון לחזק את ייצוג הערבים בכנסת, אבל כשאי אפשר לחשב עד הסוף את התוצאות האפשריות - מתאכזבים מהתוצאה. הלקח ברור: לכל הממהרים לשנות, היזהרו. מוטב לתקן את הקיים על ידי בחירתם של אנשים טובים ושינויים בתרבות הוויכוח ובקבלת ההחלטות, מאשר שינויים של מערכת החוקים וכללי משחק - שסופם אינו יכול להיות ברור.
באשר לתוצאה הבלתי מתוכננת של איחוד כל הרשימות הערביות, ייתכן שמדובר בשינוי מבורך. חבירת גורמים שונים בחברה הערבית תביא אולי להתמרכזותה, והתוצאה ארוכת הטווח תהיה נכונות להשתלבות במקום להקצנה.
עד עתה היה פער בין חלקים ניכרים בציבור הערבי בישראל, שרצו שנציגיהם יעסקו בבעיות האזרח הערבי, בעוד הנציגים הקצינו עמדות ועסקו בעיקר בהקמת פלשתין. אם זאת תהיה מגמתה של הרשימה המשותפת גם בעתיד, היא תמשיך להיות ממודרת מעיקר העשייה בישראל.
אם היא תבחר לשנות כיוון ותעסוק במה שמעניין חלקים גדולים בקרב מצביעיה, קרי בחינוך, בתעסוקה, בביטחון האישי, בתשתיות, בבריאות ובקידום התרבות הערבית, יוכלו אזרחיה הערבים להשתלב טוב יותר במדינה. הצבעת הערבים בשיעורים גבוהים היא אות לנכונותם להשתתף בתהליך הדמוקרטי. אם הדבר יביא להגברת ההצבעה בקרב היהודים, יהיה הרווח כפול.
• • •
הלקח החמישי נוגע למעמד הבכירים לשעבר במערכות הביטחוניות. השפעתם הדלה נחשפה במלואה. אזרחי ישראל עשו את ההבחנה בין אלה שנושאים עתה בעול, ואחריות כבדה ומעיקה מוטלת עליהם, לבין מי שהצטרפו לפוליטיקה ורתמו את דרגותיהם לצרכיה.
המסע של האחרונים, שהיה בזבזני להחריד, נכשל לחלוטין. מתברר שכאשר הטיעון אינו רציני, דרגתו וחשיבותו של האומר אותו אינן משכנעות.
מן הראוי להפסיק את הנוהל הנפסד הזה. לטובת הצבא וקהילת המודיעין, לטובת מי שעדיין עובדים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע עבור הביטחון של כולנו ולטובת הפוליטיקה הישראלית - שראוי לה שתתרחק ממודלים דרום־אמריקניים.
אנא, פרקו את כל ההתארגנויות הפוליטיות שנבנו על בסיס תהילת העבר של החברים בהן. היא לא רלוונטית לעיסוק בפוליטיקה העכשווית. כולנו נכבד את מי שמוכן להפשיל שרוולים ולהיכנס לעשייה פוליטית כאדם פרטי המבקש אמון, בין השאר בזכות ניסיונו האישי. זה בסדר ואף ראוי להערכה.
הבעיה היא בהתארגנויות הקבוצתיות, המסבירות לעם עבור מי ראוי (או לא ראוי) להצביע, שני נושאים שלעמיתיי (כמו גם לי) אין בהם שמץ של הבנה עמוקה יותר מאשר לכל אזרח בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו