העשורים שחלפו מאז כינונה של הברית שבין וושינגטון לירושלים אופיינו בלא מעט משברים, שהעיבו מדי פעם על שותפות זו ויצרו משקעים של טינה בין הקברניטים. כך למשל, שיגר הנשיא ג'רלד פורד איגרת נזיפה בוטה במיוחד לרה"מ יצחק רבין במהלך "משבר ההערכה מחדש" (באביב 1975), וגם הנשיא רונלד רייגן לא הסתיר את זעמו על רה"מ מנחם בגין על רקע ההסלמה במלחמת לבנון הראשונה. עם זאת, החיכוך שנוצר בין קודקודי הפירמידות היה בדרך כלל קצר מועד, והבזקי הזעם והתסכול שקעו במהירות אל שולי הבמה בלי שהטילו צל כבד על תשתית היחסים המיוחדים.
הפעם נדמה כי הנשיא אובאמה החליט לקרוא תיגר על שני הנדבכים המרכזיים שבברית גם יחד, הלוא הם המימד המדיני־אסטרטגי והמימד הערכי, ובכך להצעיד את אומתו במסלול חדש של התרחקות מישראל. במישור המדיני מאותת הנשיא על כך שהממשל נחוש בדעתו שלא להעניק עוד רשת ביטחון לעמדותיה של ממשלת נתניהו במסגרת בינלאומית בשאלות של פרוצדורה ומהות גם יחד במרחב הפלשתיני, ובכך לסלול את הדרך ליוזמות ולמהלכים שישאפו להכתיב מבחוץ את קווי המתאר של הסדר הקבע בזירה זו. כמו כן, התבטאותו של הבית הלבן בזיקה לדמוקרטיה הישראלית ולסכנות הרובצות, לכאורה, לפתחה מאיימת לשחוק את הנדבך הערכי והנורמטיבי של השותפות.
אף שגם "משבר ההערכה מחדש" אופיין בגל של הדלפות אנטי־ישראליות, הפעם ההדלפות המגמתיות הן רק קצהו של קרחון, הנע היישר בכיוונה של מי שהוגדרה (לפני יותר משלושה עשורים) על ידי מזכיר המדינה אלכסנדר הייג כ"נושאת מטוסים בלתי ניתנת להטבעה", המפטרלת באזור ומעניקה הגנה לאינטרסים וליעדים אמריקניים. נראה ששני גורמים חברו זה לזה כדי להצמיח את הצונאמי הנוכחי: ראשית, העובדה שהמערכת הפוליטית האמריקנית הנוכחית מאופיינת בשסע אידיאולוגי עמוק וביריבות חריפה בין הרפובליקנים לדמוקרטים הביאה את הבית הלבן להגדיר את נאומו של נתניהו בקונגרס בראשית החודש כקריאת תיגר על מנהיגות הנשיא וכמנוף לעידודם, בפועל, של מחוקקים דמוקרטים לחצות את הקווים ולחבור ל"יוזמת הסנקציות" החדשה של הקונגרס במרחב האיראני. שנית, התבטאותו של נתניהו על חוסר היכולת ליישם, בתנאים הנוכחיים, את פתרון שתי המדינות נתפסה בעיני אובאמה כסתימת הגולל על האסטרטגיה הראשונית שלו, שאליה נצמד עד כה באופן כפייתי ממש גם בעקבות "האביב הערבי" וכישלון יוזמתו של מזכיר המדינה ג'ון קרי.
יש לזכור שחרף הזעזועים שפקדו את המזרח התיכון בשש השנים האחרונות, אובאמה מודל 2015 זהה בתפיסותיו המדיניות לגירסת 2009 שלו, שביטויה המזוקק היה "נאום קהיר". במקום שהתמוטטות הקונספציה, שעמדה ביסודו של הנאום, תביא את הבית הלבן להערכה מחודשת של תפיסותיו, עדים אנו להתפרצות של זעם נשיאותי. והרי כעס אינו אמור להיות תחליף למדיניות. עם זאת, בהקשר הנוכחי (לנוכח שאיפת אובאמה לחתום על הסכם קבע עם איראן כמעט בכל מחיר חרף התנגדות ישראל), הוא עלול להוליד אסטרטגיה שתשאף להתנתק מליבת היחסים המיוחדים עם ישראל. רק החודשים הקרובים יוכיחו אם רוח סגרירית זו אכן תטביע חותם ממשי על המציאות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו