הדילמה של נתניהו

הפתעת הבחירות של הכנסת ה־20 היא לא שבנימין נתניהו ירכיב גם את הממשלה הבאה, אלא הפער בין הליכוד למחנה הציוני - 6 מנדטים, שהסקרים לא צפו. שום סקר לא הראה אפשרות שבה גוש המרכז־שמאל זוכה ברוב המושבים בכנסת ומקים ממשלה בצלמו. נראה היה ששתי המפלגות הגדולות יקבלו מספר דומה של מנדטים, ואילו שני הגושים הגדולים ישיגו יותר מ־50 מנדטים ופחות מ־61 מנדטים, כך שייאלצו להקים ממשלה משותפת של שמאל וימין, עם או בלי רוטציה, או שכולנו של משה כחלון תחליט כי היא מצדדת באחד הגושים, ותעניק לו רוב דחוק.

אבל מערכת הבחירות התנהלה על פי שני חוקים, שאחד מהם בוטל והשני עדיין לא התקבל: זה שבוטל הוא חוק הבחירה הישירה, היו אלו בחירות בין הרצוג ולבני לבין נתניהו; זה שטרם התקבל הוא זה המחייב את הנשיא להטיל את הרכבת הממשלה על הסיעה הגדולה ביותר בכנסת, ושתי המפלגות הגדולות עשו ככל שיכלו כדי להבטיח שמצביעים מן הגוש שלהן יעדיפו אותן על פני המפלגות הקטנות יותר בגוש, כדי שהנשיא יעדיף את העומד בראשן. שתיהן הצליחו: המחנה הציוני קיבלה קולות רבים מיש עתיד וממרצ, ואילו הליכוד קיבלה קולות רבים מהבית היהודי ומש"ס המפולגת. לא היה מעבר בעל משמעות בין הגושים, שום גוש לא זכה ברוב, וגם הבוקר יכולה החלטה היפותטית של כחלון להביא לכך שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על הרצוג, מה שלא יקרה, בגלל הפער במנדטים.

•   •   •

אם אכן תהיה זו התמונה, וכחלון יזכה בתיק האוצר, יעמוד נתניהו בפני דילמה לא פשוטה, הנובעת בין השאר מהתנהלותו במהלך חודשי מערכת הבחירות, ובעיקר זו של השבועות האחרונים. הוא זיהה היטב את האתגר הפוליטי שלפניו, ועשה הכל כדי להעביר לליכוד קולות מעמיתיו לגוש הימין. הוא הפתיע בנסיגתו מנאום בר־אילן ובהבטחתו כי בתקופת כהונתו הבאה לא ייסוג משטחים, תוך שהוא מנמק זאת בשינוי שחל במצב (כאילו שב־2009 היו כאן שקט ושלווה, וחמאס לא השתלט על עזה ולא איים להשתלט גם על הגדה המערבית). הוא חזר ודיבר על הצורך להקים ממשלת ימין והבטיח כי בעל בריתו יהיה נפתלי בנט, בניגוד גמור למה שאירע לפני שנתיים, כאשר ניסה להימנע מלצרף את הבית היהודי לממשלתו. ובניגוד להודאתו בכך שטעותו הגדולה ביותר ב־1996 היתה העובדה שהקים ממשלת ימין, ולא הבין את הצורך להקים ממשלה רחבה יותר, שתכלול חלקים מן המרכז־שמאל. כל זה לצד ביקוריו התכופים והמתוקשרים בהתנחלויות, אמירותיו הקשות לגבי הון התועפות שגויס, לדבריו, כדי "להפיל" אותו, דבריו החמורים באשר להמוני הערבים הנוהרים לקלפיות והשתתפותו האישית בעצרת שערכה דניאלה וייס במוצאי השבת שחלפה.

נתניהו חשש מהסקרים, ולכן פעל כמי שגבו אל הקיר, וקרע קרעים עם ממשל אובאמה מצד אחד, ועם מגזרים חשובים בחברה הישראלית מצד אחר. עכשיו, כשהוא עומד לשוב, בפעם הרביעית, אל לשכת ראש הממשלה, הוא ניצב בפני תמונה בעייתית הרבה יותר מזו שראה לנגד עיניו עד לפני מערכת הבחירות: הקמת ממשלת ימין "טהורה", תעניק לו, ככל הנראה, סיפוק של רגע, אבל אתגרים קשים מאוד בעתיד המיידי.

כפי שהעולם לא קיבל בעבר את טענתו של נתניהו, שלפיה כיוון שהעולם הערבי אינו דמוקרטי, חייבת ישראל לתבוע לעצמה חגורה טריטוריאלית משמעותית בכל הסכם עם גורם ערבי, כך אין העולם מקבל כי סכנת הארגונים האיסלאמיסטיים הקיצוניים אינה מאפשרת לישראל להתפשר על טריטוריה. להפך, העולם אומר לנו כי פתרון הסכסוך הישראלי־פלשתיני יאפשר את חיזוקה של הקואליציה נגד הטרור באזורנו, בשיתוף גלוי בין מדינות ערב הפרגמטיות לבין ישראל החזקה. העולם בוודאי לא יקבל את המשך ההתנחלויות, ואין ממשלת ימין בלי המשך משמעותי של בנייה בהתנחלויות ושל הקמת התנחלויות חדשות, עם או בלי מעטה של "שכונות חדשות". המשך ההתנחלות בכל רחבי הגדה, ללא תהליך מדיני וללא שיתופו של גורם מתון בתוך הממשלה, יחשוף את נתניהו לביקורת ולחרמות.

ראש הממשלה נמצא בדילמה בין ממשלת ימין קטנה, שבה יהיה תלוי בגחמתה של כל מפלגה חברה, שאת חלק משותפיה הוא שוטם באופן אישי, ושתציג אותו בעולם כמנהיג ימני קיצוני, לבין ניסיון להקים ממשלת אחדות לאומית, שתחייב אותו לחזור מחלק מן הדברים שפיזר במערכת הבחירות, אך תקל עליו את ההתנהלות מול העולם.

•   •   •

כדי לשקול הצטרפות לממשלה משותפת, יתבע מחנה השלום כמה תביעות שלא יעשו את חייו של נתניהו פשוטים, אך אם ייענו, למרכז־שמאל לא יהיה פשוט לסרב. מבחינת נתניהו, תהיה זו הפניית עורף למפלגות קטנות שאחריהן חיזר בשבועות האחרונים, אך ייתכן שאין בפניו אפשרות פוליטית־מדינית מוצלחת יותר מאשר להציע להרצוג שיתוף פעולה. לא מדובר בשיחה על תיקים ואפילו לא על מע"מ אפס, אלא אפשרות לצאת לדרך מדינית משותפת, לתקן את היחסים עם הפלשתינים ועם אובאמה, אולי אפילו עם טורקיה, ולהפוך את ישראל ממגיבה ליוזמת.

אולי זה בלתי אפשרי, ואולי באמת תהום פעורה בין הצדדים, כפי שאמר נתניהו במהלך המערכה. אבל אם אכן כולם מבינים שרעיון המדינה היהודית־דמוקרטית נמצא בסכנה, וכי ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות בבחינת "עם לבדד ישכון", יהיה זה פתרון סביר יותר מהאפשרות האחרת.