כמה שאני אוהב אותך ארץ ישראל, שר אריק איינשטיין ז"ל ברמקולים וקולו חול ואדמה ואהבה. אחר כך עלה לבמה מנחה העצרת ופתח בשיר הנשכח של נעמי שמר על האיש המוזר ש"מילמל לעצמו בשקט ואמר: על משכבי בלילות אני שומע, קול פעמון גדול מצלצל, ארץ ישראל שייכת לעם ישראל", והקהל הנאסף בכיכר חזר כהד על המילים, ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. בשמאל אמרו שהיה זה מופע אימים. זהו לעג ישן. צומח כאן דור שזה לא מעניין אותו.
הגעתי לעצרת מתוקף מצוות חינוך. הרחוב הססגוני הילך קסם על הילדים: חולצות ומוסיקה, מדבקות ובלונים. לאט לאט נהיה צפוף, הבל פה על אוזן, עקב על בהונות. כשניסיתי להתקדם בתוך הקהל, עם עגלת תינוק ושני ילדים, סייעו לי ארז מבת ים ואיתמר מירושלים להרים את העגלה כאפיריון. ארז גלוי הראש ואיתמר עם הכובע - כמה הם שונים מהתמונה שציירו באתר החדשות של מוזס, כאילו מלאה הכיכר רק נערי גבעות מוזרי צורה. בתוך הדוחק אבדה לבן שלי הכיפה. העגלה איבדה גלגל. השארנו עגלת תינוק וכיפה בכיכר רבין; לקחנו משם את ההד של שירת הארץ. ירושלים של זהב וישראל של כחול ולבן. "אנשים כל כך יפים", כמו שכתבה שמר, "וקולם במקהלה גדולה כרעם הרחוק מתגלגל - ארץ ישראל שייכת לעם ישראל".
פגשתי שם את אלעזר שפירא (30), אב לארבעה, שהגיע עם ההורים והילדים והאחים והאחיות, שבט גדול שהמרחב הדמוקרטי של מחאה לא זר להם. כשאלעזר נידנד את עגלת התאומים של אחייניו, נזכרה אמו בתצלום שיש בבית: כשהיה אלעזר בן שנה, הוריו לקחו אותו לכיכר מלכי ישראל, להפגנה נגד מפגשי בכירים ישראלים עם אש"ף. מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה, שלושה דורות של מפגינים, כמה עוד נצא למחות על מה שצריך להיות מובן וברור: לא האדמה שייכת לנו - אנחנו שייכים לה. אלעזר בילה ערבים רבים בכיכרות, בכל ההפגנות, מינקות ועד בגרות. נגד מדריד ונגד אוסלו ונגד ההתנתקות. זו הפעם הראשונה שההפגנה לא היתה נגד משהו, אלא בעד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו