קשה לדעת איך תתקבל קריאתו של ראש הממשלה לליכודניקים לחזור הביתה. מצד אחד המצב בסקרים האחרונים עשוי להכניס אותם לייאוש ואדישות. מנגד, היא יכולה להפיח בהם חיים חדשים. הקלפיות הרי טרם נפתחו. אחרי הכל, השגת יעד של שני מנדטים היא לא בשמים.
רבים בליכוד נזכרים בימים האחרונים בערב בחירות 99', שבהן הפסיד נתניהו לאהוד ברק. האקלים התקשורתי היה ונותר כשהיה אז - עוין את ראש הממשלה ומייחל לעליית מנהיג העבודה. סדר היום הונדס גם הוא בהתאם - מהנושא הביטחוני, בו השינוי היה כה דרסטי מתקופת האוטובוסים המתפוצצים בתקופת פרס, להפסקה כמעט מוחלטת של הטרור בשלוש שנות נתניהו, לנושא החברתי ("הזקנה במסדרון") והאנטי דתי ("רק לא ש"ס").
אבל בכל זאת יש הבדל בין אז לעכשיו. בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה ולרצון רוב הציבור - נתניהו עדיין מוביל. זה ממש לא היה המצב ב־99'. הפעם הפער הוא בין רצון העם - לתרגום הפוליטי שלו בשיטת הבחירות הקיימת. הרי מאה אחוז ממצביעי הבית היהודי, כלל מצביעי ש"ס ואלי ישי, ורוב מצביעי ליברמן וכחלון מעוניינים שנתניהו יהיה ראש הממשלה. אולם לרצונם זה לא יהיה ביטוי בקלפי.
כל אחד ממצביעי מפלגות הימין מעוניין לשפר עמדות לעומת אלה של הליכוד, כל אחד לפי כיוונו וטעמו: מצביעי כחלון רוצים ליכוד יותר חברתי, מצביעי ישי ובנט רוצים ליכוד יותר ימני ומסורתי וכן הלאה. כעת המצב שנוצר יאלץ אותם לבחור. מה חשוב להם יותר: לדחוק בליכוד לקבל את עמדותיהם, או לדאוג שנתניהו יהיה שוב ראש ממשלה. לקלפי מותר הרי לשלשל רק פתק אחד.
אחרי ישיבה על הגדר, אריה דרעי נאלץ בסופו של דבר להיכנע, ליישר קו עם מצביעיו ולהודיע על תמיכה בנתניהו. כחלון וליברמן סבורים מנגד שהגדר נוחה להם, ושאלה בסדר גודל של מי יהיה ראש הממשלה הבא נראית להם כנראה כמו עיסוק בזוטות. לחוסר הבעת עמדה בסוגיית זהותו של ראש הממשלה יש רק משמעות אחת: קלף מיקוח חזק במו"מ הקואליציוני שייפתח מייד עם סגירת הקלפיות.
ליברמן וכחלון יעניקו את השלטון, במתואם או בנפרד, למי שירבה במחיר. כחלון הצהיר על עצמו שהוא "ליכודניק". ליברמן אמור להיות ימני. האם ינהגו לפי רצון מצביעיהם?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
