עכשיו כשהסתיימה תרועת הפסטיבלים והדי נאום ראש הממשלה בקונגרס שככו, ניתן להפנות את המבט אל זרמי העומק שהניעו את הסערה סביבו. היו כמובן רבדים אישיים ופוליטיים אבל הם אינם תשובה מספקת לשאלה: מדוע מוטרד כ"כ נשיא המעצמה המשפיעה בעולם מנאום מנהיג מדינה שגודלה פחות ממחצית אחוז משטח מדינתו? מדוע הוא טורח לארגן לעצמו ראיון בערב לפני וראיון נוסף דקות ספורות אחרי? איך נאום מחולל כזו מהומה תקשורתית ופוליטית?
התשובה מונחת בנאום עצמו. קריאה מלאה שלו מבהירה כי הוא מציג אנטי–תזה חריפה לתפיסת העולם שמקדם אובמה לאורך כל נשיאותו. לא לחינם מצאו הרפובליקנים בנאום נתניהו משענת אידאולוגית עקרונית ולא רק כלי ניגוח פוליטי.
הפעם שרטט נתניהו קו אדום אחר: גבול מוסרי לערכים המרכזיים של המערב כולו: הסבלנות וקבלת ה'אחר' הם ערכים מכוננים עבור ארה"ב ומעצבים אותה מראשית ימיה בתקרת בית הנבחרים מופיע המוטו הרשמי: E pluribus unum -"מרבים יוצא אחד". בסיור בקונגרס יקבל המבקר מנה גדושה של הכלת השונה. ריבוי הצבעים, המהגרים והדעות, מוצג כמה שמכונן את האומה האמריקאית. זהו אכן סוד קסמה של ארה"ב, ארץ המהגרים, כאן גם נקודת התורפה שלה.
האתגר הגדול של חברת מהגרים כזו, הוא דווקא עיצוב ערכים וגבולות שיגדירו מה הופך את הגוונים השונים לבני אומה אחת. את המוטו E pluribus unum החליף הקונגרס בתקופת אייזנהאוור כתגובה להתפשטות הקומוניזם ב- IN GOD WE TRUST , ובכך ביקש לחזק את הגדרת הזהות המשותפת כמצע לקליטת השונויות. קידוש השונות כשלעצמה ללא תשתית ערכית משותפת, עלול לפרק את החברה מבפנים, ליצור מתחים בין הקבוצות השונות, עד כדי מלחמת אזרחים ופירוקה של הברית.
האידאולוגיה הליברלית הרדיקלית של אובאמה מתחה את הפרשנות להגדרת האומה האמריקאית אל הקצה הפוסט-מודרני והעלתה את המתח האמיתי הגואה בין רפובליקנים לדמוקרטים. היא גם התשתית למדיניות החוץ של הממשל: נאום קהיר, הפשרה עם סוריה, היחס המגומגם לדעא"ש והמו"מ עם איראן – שתרגלה בשבוע שעבר הטבעת נושאת מטוסים אמריקאית כפי שציין נתניהו - על הסדרת פיתוח נשק גרעיני.
מבחינת כוונותיה של טהרן או כמות הצנטריפוגות שלה לא היו בנאום הזה חידושים מפליגים. עצמתו נובעת מהאמירה המוסרית שבו, ומהעובדה שהיא הונחה על סדר היום הבינ"ל על ידי ראש ממשלה ישראלי: לא הכל רלטיביסטי, קבע נתניהו, יש טוב ורע. יש עמדות שאינן לגיטימיות ואינן ראויות למשא ומתן. יש 'אחר', כמו המשטר השיעי באיראן, שאסור להכיל ואף ראוי לפעול כנגדו. גם בכוח.
הרף המינימלי לקבלת האחר, הוא שה'אחר' יקבל את כללי הליברליזם והסבלנות אחרת הוא אינו חלק מה unum במקרה האמריקאי ואיננו חלק ממשפחת העמים במישור הבינ"ל.
אין דבר יותר מנוגד לדרכו של אובאמה מהאמירה הזו. כל השבחים שביבי נדרש לחלוק לו, לא יכלו להסתיר את האנטיתזה המוסרית שהציב מולו, לתשואות כל הנוכחים.
הסיבה הנוספת לרעש הגדול סביב הנאום, הוא שנתניהו לא דיבר בשם עצמו. הוא דיבר במוצהר בשם מדינה קטנה שמייצגת ציוויליזציה מוסרית גדולה, זו שהייתה המקור המכונן לתרבות המערבית כולה והשראה לאבות המייסדים של ארה"ב. והוסיף כי ישראל כיום אינה רק זכר לדברי הנביאים, יש לה כלים משלה להגן על ערכיה ועל עצמה, במידה וארה"ב תמשיך לשיר בכיכרות כמו בשנות ה-60 העליזות.
אכן נאום מעצבן. מעצבן את האינטלקטואלים הניאו-ליברלים ואת הפוליטיקאים שהתחנכו על ברכיהם ודווקא בגלל זה הוא נאום חשוב למדינת ישראל. קולה המוסרי חוזר ונשמע על הבמות הבינלאומיות בתביעה לעולם צודק יותר, שאינו נרתע מהפעלת כוח למימוש צדקו.
הכותב הוא מנכ"ל המכללה למדינאות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו