האם השתגעו? חגי הוברמן תקף את אלמנת קצין צה"ל מיכל קסטן־קידר, שנאמה בעצרת נגד בנימין נתניהו, כאילו בתמיכתה לפני עשור בהינתקות מרצועת עזה גרמה לנפילתו בקרב בצוק איתן, ולא זעו אמות הספים והוא עצמו סירב לחזור בו ולהתנצל בפועל על דיבורו הנואל.
במחנה הזה מצאו את מקומם גם יאיר גרבוז ויהושע סובול, שביחד לעגו למי שמשתטח על קברי צדיקים ומנשק אבנים (בכותל?) ושומו שמיים - אפילו מזוזות. שני אנשי רוח אלה, אמנים ויוצרים, פשוט רחקו אלפי שנות אור לא רק מן הדת היהודית, אלא מההוויה התרבותית של היהדות. דברם גם שגוי וגם טיפשי. הרי הם מזיקים למחנה הפוליטי שלהם - העבודה והתנועה ומרצ - יותר מאשר לכל גורם אחר. משחקים היישר לידיו של אריה דרעי, שממילא עסוק בהקדחת התבשיל העדתי.
נוספה עליהם ג'ודי שלום־ניר־מוזס, שלנוכח הביקורת החריפה אשר מתח ד"ר בני בגין על העיתון שבבעלותה החלקית, "ידיעות אחרונות", בגלל עמדתו כלפי נתניהו - העזה לכתוב את המשפט הבא: "איזה חומר בני בגין לוקח?" זו עזות מצח של רעיית השר סילבן שלום. לא ייאמן.
ישראל ניצבת שבוע לפני הבחירות וקשה להעלות על הדעת מה עוד צפוי ללשון העברית בימים אלה. מדובר בארבעה אשר השפה, בעיקר הכתיבה, היא לחם חוקם. הם יודעים להעריך מה משקלה של מילה כתובה ומדוברת ומשודרת. בכל זאת הם מורידים את הדיון לביב שופכין רעיוני וגס ופרוע.
אין טעם לגנות. אין טעם ללמד הליכות. אין טעם לספר כיצד מתנהלים ויכוחים כאלה בציבוריות הבריטית, העומדת עתה ערב בחירות, או כיצד היא תיראה בארה"ב, הנכנסת לסדרה ארוכה של פריימריז בשתי המפלגות הגדולות. הם פשוט לא מאותה ליגה, והם נראים נשגבים ממה שמתרחש בזירה של העם שכתב פעם את ספר הספרים.
לא נותרה תקווה לשפר את התנסחותם התואמת את רוח הפורעים בדייל בגלל מכירת שוקולד במטוס. הם ראויים זה לזה. בהיעדר תקווה לתיקון נותר רק לגנותם.
