בחודשים האחרונים הוקם ארגון חדש בשם 'מפקדים למען ביטחון ישראל', התוקף בצורה חריפה מאוד את המדיניות הביטחונית של רה''מ נתניהו וקורא להסדר מדיני. מקים הארגון הוא אמנון רשף, מח''ט חטיבה 14 במלחמת יום הכיפורים, וחברים בו רבים נוספים מכל זרועות הביטחון. הארגון קורא למינוף היוזמה הסעודית ולקדם יוזמה מדינית להסדר אזורי. פעם אחר פעם הם קוראים לסגת משטחים נוספים. גם מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר חבר בארגון, ואף אמר אתמול כי 'הנהגת ישראל מפחידה אותו'. אז מה בעצם עובר להם בראש?
לפני שנתחיל לנתח את הרציונל שלהם, צריך להזכיר כי הטקטיקה הזו אינה חדשה. ניקח לדוגמה את 'המועצה לשלום ובטחון' שהוקמה ב-1988. מועצה זו, שאחד מיושבי הראש שלה היה אותו אמנון רשף, הספיקה להשמיע את דעתה במספר אירועי מפתח ב20 השנים האחרונות: המועצה תמכה בהסכמי אוסלו, תמכה בנסיגה מלבנון, והצהירה כי ההתנתקות לא תסכן את ביטחונם של אזרחי ישראל. ממש לאחרונה אותה מועצה גם הצהירה כי לבקעת הירדן אין חשיבות אסטרטגית ולכן ניתן לסגת ממנה ולאייש אותה בכוחות בינלאומיים.
כל חוות הדעת הללו התבררו כשגויות והביאו אסונות על מדינת ישראל. הסכמי אוסלו הביאו בפעם הראשונה גלי טרור ברחבי הארץ וחימשו את שוטרי אש''ף. הנסיגה מלבנון הביאה אותנו ליותר מ150 אלף טילים של חיזבאללה (הממומנת בידי איראן) הפרושים לאורך הגבול הצפוני, מעמידים בסכנה את תושבי המדינה ויצרו מאזן הרתעה בעייתי מאוד לישראל. את תוצאותיה הרות האסון של ההתנתקות כולנו זוכרים.
אז מה בעצם מוביל גיבור מלחמה כמו אמנון רשף לתמוך פעם אחר פעם בהצעות כאלה? אותו אמנון רשף שנלחם בגזרה הדרומית במלחמת יום הכיפורים מול מצרים, באזור שמרוחק מאות קילומטרים מריכוזי היישובים הישראליים, וחטיבתו הכריעה את קרב הצליחה שסייע לישראל לנצח בקרב? הרי זה אמור להיות מאוד ברור: אם נלחמת מול המצרים בקרבות קשים מאות קילומטרים מישראל, כיצד אתה מסכים לסגת משטחים שמצויים באמצע הארץ, כגון בקעת הירדן ויהודה ושומרון?
התשובה טמונה באחת מההתבטאויות המדהימות בהיסטוריה של מדינת ישראל, שבאה דווקא מאהוד אולמרט. בנאום שנשא ב-2005 אמר אולמרט: ''נמאס לנו ממלחמות. נמאס לנו לנצח ולהביס את אויבנו''. בעימות מול הפלסטינים ומדינות ערב, נדמה שהשיקול הרגשי גובר על השיקול ההגיוני. הלב גובר על השכל.
חשיבתם של אמנון רשף והבכירים שלצדו, מונעת בין היתר מסיבות אלו. ראשית, דווקא אלו שלחמו וחוו את נוראות הקרב רוצים להגיע להסכם שלום, משום שהם מבינים את מחירה הנורא של המלחמה ורוצים למנוע אותה. בנוסף, כבכירים לשעבר, הם רגילים שהאחריות בידיים שלהם. ירצו – יתקפו, לא ירצו – ימצאו תחבולה אחרת בכדי להכריע את האויב. לאנשים כמו דגן ורשף קשה מאוד להתמודד עם העובדה שבסוגיה הפלסטינית, מה לעשות, וויתרנו כל כך הרבה ועדיין לא קיבלנו תמורה.
לצד החוב העצום ורגשות ההערכה שיש לחלוק לבכירים הללו, שפעלו ימים ולילות לטובת ישראל, בנושא הפלסטיני הם טועים לחלוטין. לצערנו, במקום לפעול למען בטחון ישראל כפי שעשו בשירותם הצבאי, פעילותם הציבורית מובילה לפגיעה מתמשכת בביטחונה של ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו