עיתוי מוצלח בחר לו מאיר דגן לתקוף את ראש ממשלת ישראל בכיכר העיר. יום לפני שירה את טילי הדמורליזציה שלו פירסמה המועצה המרכזית של אש"ף את סיכום מסרי "השלום" שלה, שכללו בן השאר סירוב למדינה "יהודית", תביעה שירושלים תהיה בירת פלשתין, קריאה להפסקת התיאום הביטחוני עם ישראל, דבקות בזכות השיבה, קריאה לחרם על מוצרים ישראליים ול"התנגדות" אלימה כנגד ישראל והחרמתה באומות.
ובכן, על מה הלינו עדת הבוכים? על "העיתוי" ו"הקהל" שבחר נתניהו לצורך נאומו ערב הבחירות בארה"ב. אלא שהעיתוי הדחוף שבחר נגזר, למרבה הצער, ממועדו הצפוי של ההסכם שתוכנן לקראת סוף מארס, ו"הקהל" שבחר רה"מ היה הקונגרס, שיחליט בסיכומו של דבר אם ההסכם עם איראן יתקבל.
אפילו השמאל יודה כי בעקבות נאומו ההיסטורי של מר נתניהו, חלו שינויים ברטוריקה האמריקנית. ואכן, שר החוץ האמריקני הודיע כי "אין דחיפות בהגעה להסכם". הצרפתים דורשים עתה החמרה ביחס לאיראן ומנהיגי ערב הסונים דוחקים באובאמה שלא לקיימו בשל חשיפת האזור להגמוניה איראנית אלימה ולמצער, למירוץ חימוש קטלני. נאומו של נתניהו משפיע, ועוד איך.
"עיתוי וקהל"? אמרו חכמינו - "הפוסל במומו פוסל". מר דגן, ראש המוסד לשעבר, שמעולם לא נבחר בדרך דמוקרטית לתפקיד ציבורי כלשהו, משים עצמו ככזה. מדוע לא נשמע קולו של דגן לאורך השנים עתירות ההתיישנות מאז פרישתו? מדוע בחר האיש, שהיה צמוד שנים לאוזנו של נתניהו, להלין דווקא ימים ספורים לפני הבחירות? איזה "קהל" בחר לו דינוזאור הביטחון שלנו?
מר ביטחון המיתולוגי, מחסל הערבים בג'באליה, בטהרן ובדובאי, ניצב ערב הבחירות בתל אביב ושידר בקול בוכים אי אמון בהנהגת נתניהו לאוזני אויבינו הערבים, שהם קהל היעד היחיד שמקשיב לו ברצינות. בעיר הנצורה שופכים את מי השתייה האחרונים כ"מי כביסה" מעבר לחומה כדי להפגין יכולת עמידה, אך דגן הוריד לנוכח פני האויב, תאב חולשתנו, דמעות ייאוש. "זיקנה עצובה", חשבתי לעצמי כשצפיתי בעליבותו של מושא הערצתי משכבר ונזכרתי במשפחתי שנספתה בשואה.
דגן מאשים את נתניהו ב"שנים ללא יוזמה ושינוי". בשם "היוזמה" תובע דגן ממנהיג העיר הנצורה להיכנע או להסתער אל מעבר החומות אל מותו. מבחינתו, אין מצב שלישי של ניהול משבר. "יוזמה עכשיו", לשיטתו, היא בעצם דרך השמאל, דהיינו, "היוזמה הערבית", שמשמעה להתאבד ולמסור חלקי ארץ תוך ויתור על ירושלים ומתן זכות שיבה למבקשים את נפשנו, או לחלופין, פתרונות טוטאליים כגון "חיסול חמאס" במחיר נפילת מאות מחיילינו רק למען השלטת אבו מאזן על עזה בדמנו והשגת ה"שלום" הנכסף דלעיל.
החזון האמיתי לשלום עם מנהיגי מדינות ערב צריך להיות מנוהל בחשאי לפי "אסטרטגיית־על" התלויה באינטרסים, בעוצמה ובסבלנות (המוצר הנדרש ביותר במזה"ת) ולא מיללות שבר בכיכר. חוסר הלויאליות של דגן מזמין לחצים והקשחה ומזכיר את דברי הקוראן על אודותינו: "...בזה הם נלחמים בגבורה. הם נראים לך מלוכדים אך ליבותיהם מפולגים, כי הם עם אשר דבר לא ישכיל להבין" (ההגליה, פסוק 13).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו