השבוע נשמעו במחוזותינו לא מעט קולות שיצאו נגד נאומו של ראש הממשלה בקונגרס בוושינגטון, שעסק בסוגיית ההסכם של האמריקנים עם השטן מטהרן.
בתרבות האמריקנית טופלה הסוגיה העתיקה של הסכם עם השטן בסיפור על דניאל וובסטר (שפעם היה חומר חובה בתוכנית הלימודים בתיכונים אצלנו ואפילו היה כלול בחומר לבגרות). למרבה שמחתו של אובאמה (אני מניח), שם המשפחה של מחבר הסיפור הוא בנט. סטיבן בנט בשבילנו. עלילת הסיפור מגוללת את חייו של איכר קשה יום בשם ג'בז (יעבץ) סטון, אשר עושה עיסקה עם השטן ומוכר לו את נשמתו.
הוויכוח על נאומו של רה"מ נתניהו מעלה את שאלת הנכונות להקשיב לדברים כואבים - עניין שעליו כתב כבר - מי אם לא - ר' אלתר דרויאנוב. שלא כהרגלו של דרויאנוב, מדובר במעשה שאירע בעולם החדש, בארה"ב, והוא מופיע בכרך השני של כתביו:
"אברהם יצחק ויעקב, שלושה שותפים מלואיוויל, באו לניו יורק לצורכי עסק, וכדי למעט בהוצאות סרו למלון בן שישים קומות, ויחדיו שכרו להם חדר אחד בקומה העליונה, ששכרו (מחירו) מועט. כל היום היו טרודים בעיסקם. בשעה מאוחרת בלילה שבו למלונם.
אמר להם המשרת: "אסון קרה אותנו. נתקלקלה המעלית, ועד הבוקר אין לתקנה. רצונכם שאסדר לכם לינת לילה באולם?"
סירבו השותפים ואמרו: "באולם לא תערב עלינו שנתנו. מוטב שנעלה ברגל לחדרנו".
תמה המשרת: "שישים קומות ברגל?"
עמדו השותפים על רצונם ואמרו: "עלה נעלה!"
עד שהתחילו עולים, אמר אברהם ליצחק וליעקב: "עצה טובה אני יודע להמתיק לנו את הדרך הארוכה. עשרים הקומות הראשונות אמלא אני פי שירה, שקול נגינה יפה נתן לי אלוהים. עשרים הקומות האמצעיות תספּר אתה, יצחק, דברים המבדחים את הדעת, שבקי אתה בבדיחות; ועשרים הקומות האחרונות תספּר אתה, יעקב, דברים המעציבים את הלב, שבעל מרה שחורה אתה כל ימיך".
הסכימו חבריו.
עשה אברהם את שלו ושר כל אותו הזמן שטיפסו ועלו עשרים הקומות הראשונות. עשה גם יצחק את שלו וסיפר דברי־בדיחה כשטיפסו ועלו עשרים הקומות האמצעיות. וכשהגיעו לעשרים הקומות העליונות, רמז אברהם ליעקב, שיעשה הוא את שלו ויתחיל לספר דברי עצב.
פתח יעקב ואמר: "חברים, אספר לכם דבר עצב ראשון: שם למטה שכחתי את המפתח של חדרנו".
הערבה חיה ונושמת
כל הדוברים שהתנגדו לנאומו של נתניהו בקונגרס טרחו להקדים לומר שגם הם, כמובן, מתנגדים לאפשרות שבידי המטורפים מטהרן יימצא נשק אטומי. השאלה, הם הסבירו, אם הדרך לנטרול האייתוללות המטורפים חייבת לעבור דרך מתיחות עם אובאמה.
גם הנשיא לשעבר שמעון פרס צוטט כמסתייג מהנאום. למרבה מזלו של פרס, לא נמצא מי שיזכיר לו את הביטוי שבו השתמש הוא עצמו ערב ההפצצה על הכור בעיראק. גם לכך הוא התנגד. פרס הזהיר אז שההפצצה על הבייבי של סדאם - כמוהו, גם לכך ארה"ב התנגדה - תגרום לכך שישראל תהיה כ"ערער בערבה". ישראל הפציצה והערבה פורחת, כולל ערערים.
בין האוהל לטהרן
לראשי השמאל - מהרצוג ועד לבני - ניתנה השבוע הזדמנות להוכיח שההתנגדות שלהם לעמדות הימין עניינית ולא נובעת מהתחשבנויות פוליטיות קטנוניות.
אבל הרצוג ולבני העדיפו להחמיץ את ההזדמנות. שהרי אי אפשר, לשיטתם, להתנגד להתנחלויות, או לתמוך בהן, ועדיין לחשוב שישראל צריכה לשלב ידיים עם ארה"ב בעניין איראן או במקרה הצורך, להתעמת איתה בנושא הזה. גם אם אין שום קשר לעתיד גוש עציון - צריך לשמור על קשר.
בשמאל לא יכלו, כנראה, להתאפק ולהימנע מללכת על הראש של נתניהו. רק בפוליטיקה הישראלית, אם מישהו תומך בחידוש מחאת האוהלים - הוא חייב להיות נגד הנאום המתריע על גרעוּן איראן. למה? כי ככה זה כאן: שחור עד הסוף או לבן מוחלט.
זה הרגע להיזכר בהטפות של אישים שונים - בהם ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן, שבעבר הטיף לסמוך על נשיא ארה"ב אובאמה בעניין איראן. ההמלצה הזו התגלתה במקרה הטוב כמעידה. וכבר נאמר - אנו זקוקים למסננת טובה יותר בבואנו למינויי בכירים. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו