יש הטוענים ששמחת פורים היא חגיגה של שנאה ונקמה בהמן ובכל חברי תנועתו, ומדמים את יהודי האימפריה הפרסית לרוקדים על הגגות מתוך שמחה על דם האויב. הללו סבורים שיהודי פרס ומדי ביצעו טבח ספונטני וקולוסלי של אנשים, נשים וטף חפים מפשע.
הכתבה הכי נקראת היום באתר: מצרים אישרה לתקוף בעזה
ואולם המתבונן באירועי המגילה רואה עובדות שונות. הוא רואה שגזירתו של המן מעולם לא בוטלה, שכן "כתב אשר ניתן בשם המלך ונחתם בטבעת המלך - אין להשיב" (ח, ח). לכן, עם כל האמפתיה שחש אחשוורוש כלפי אסתר, נבצר ממנו לבטל את הגזירה על השמדת היהודים שיזם המן. הוא מאפשר למרדכי להכתיב לסופרי המלך איגרת חדשה, המצווה על היהודים "להיקהל ולעמוד על נפשם, להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם, טף ונשים ושללם לבוז" (ח, יא). היהודים לא הרגו ביוזמתם, אלא בלית ברירה, ורק אויביהם מבקשי רעתם, ללא טף ונשים.
ועדיין, לא על מפלתו של האויב נקבעה שמחת פורים, אלא על ההישארות בחיים ועל ההישרדות של העם היהודי. אילו רצו חכמי ישראל לקבוע חג לזכר הריגת האויב הם היו קובעים את פורים ביום י"ג אדר, שבו הביסו היהודים את אויביהם, ואת יום פורים של הערים המוקפות חומה היו קובעים לי"ד באדר, שבו נמשך ההרג בשושן.
ברם, יום פורים נקבע דווקא ליום שאחרי הלחימה וההרג, היום שבו היתה מנוחה ממלחמה. בכך מדגישה המסורת היהודית שלא את ההרג והנקמה אנו חוגגים בפורים, אלא את הצלתנו מסכנת המוות ואת הישארותנו במצב של שקט וביטחון ביום שאחרי. העיקרון "בנפול אויבך אל תשמח" (משלי כד, יז) מתקיים גם בפורים. אנו שמחים על הצלתנו. יום הקרבות והניצחון של יהודי פרס ומדי נחרת בלוח השנה היהודי לדורות דווקא כיום צום, הוא תענית אסתר, ואילו ה"ימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם" הם שנקבעו "לעשות אותם ימי משתה ושמחה" (ט, כב).
טועים אפוא מי שמותחים ביקורת מוסרית על שמחת הפורים. היהודים במלכות פרס לא נטלו את החוק לידיהם, אלא פעלו בהתאם לחוק הממלכתי. אלמלא היה להם היתר בצו אחשוורוש הם לא היו מרימים יד להכות באויביהם. לא היתה כאן תוקפנות ספונטנית של "תג מחיר", אלא התגוננות אפקטיבית בהנחיית הרשות המוסמכת.
אכן, אפשר ללמוד מסיפור פורים שיהודים לא צריכים לבחול בשום פעילות דיפלומטית כדי להגן על עצמם, וכי עליהם לבצע את כל הדרוש כדי לעמוד בפני מבקשי רעתם. אסור לחכות ליום פקודה ולסמוך שיהיה בסדר, ולא לשגות באשליות שהאויב הפרסי או קנאי הדת המבקשים רעתנו יניחו את נשקם. כאשר פועלים נכון ובאופן ממלכתי, וכאשר מבצעים תהליך של דברי הצומות וזעקתם ונקהלים יחד מול אויבים, אפשר להגיע למצב "אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם".
ואולם אין אנו ששים אלי קרב, ולא מחפשים עימותים אלימים. גם אם אנו נאלצים להרוג באויב, נזכור לערוג לשקט ולשלום ולהעדיף מנוחה על פני מלחמה.
הכותב הוא רב היישוב ניר עציון וחבר הנהלת ארגון רבני בית הלל