יש משהו במדיניות החוץ שמנהל אובאמה, שמתחיל להתבהר כמהלך מתוחכם ולא כאי־הבנה של המציאות המזרח־תיכונית. רבים תמהים על גישתו הפייסנית כלפי השימוש בנשק כימי בסוריה, אובדן השליטה בתימן, בלוב ובעיראק, ויחסו לאיראן. ואולם הקשבה להתבטאויותיו חושפת תפיסה שעל פיה הוא מעדיף להילחם במה שנתפס כ"טרור ללא כתובת" על פני הכרעת מדינות אלימות. אפשר גם לטעון שאובאמה העביר את מדיניות החוץ האמריקנית מלחימה במדינות מסוכנות ותומכות טרור דוגמת אפגניסטן ועיראק, ללחימה בטרוריסטים איסלאמיים באותן מדינות, וכעת ללחימה בטרור בינלאומי ללא כתובת (דאעש).
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לכאורה, אפשר לטעון כי זוהי מפת התפתחות הטרור העולמי, שעבר מן הגירסה המדינתית לאיסלאמית. אבל המציאות מוכיחה שגם בימינו לאלימות יש כתובת. וכתובת של מדינה. איראן וקטאר, לצורך העניין, מממנות הטרור הגדולות בעולם, מייצרות אלימות וטרור ומשווקות אותו לזירות שונות בעולם.
הכתבה הכי נקראת היום באתר: מצרים אישרה לתקוף בעזה
מדיניותו של אובאמה, מתברר, מייצרת תפיסת מציאות אחרת. מציאות שבה אט־אט הופכים את האויב לספורדי יותר ולאנונימי יותר. מדוע? ככל שהוא כזה, מבחינה לוגית וביטחונית קשה יותר להילחם בו. ככל שאיננו יודעים מנין הוא מגיע ואנה פניו מועדות, יש הבנה סמויה שאי אפשר "לנצח אותו". עד כמה שזה עלול להישמע קונספירטיבי, טרור חמקמק ומשנה צורה עדיף כאויב על פני מדינה ידועה ככתובת לאיום. אם תוחזר לשולחן שמה של מדינה מסוימת שאחראית לאלימות, יצטרך ממשל אובאמה להחזיר לשולחן גם את אופציית המלחמה מולה. ואם מלחמה, חלילה יידרשו גם הכרעה וניצחון. במובן זה, הוא מעדיף להתמקד באויב מסוג דאעש מאשר באיראן.
כך נמנע אובאמה מלחימה בשלטונו של אסד גם כשהשמיד המונים בנשק כימי, כך אפשר להסביר את הפייסנות אל מול התוקפנות של קוריאה הצפונית, וכך גם מובנת מדיניותו כלפי איראן. אובאמה הוריד את "האופציה הריבונית" מן השולחן. לא נלחמים במדינות. רק בארגונים, בקבוצות, ביחידים, כדי שלא יידרש להכרעה או חלילה להפסד. את המדינות הרדיקליות הוא מלבין בהסכמים מפוקפקים, ובוחר להתמקד באויב לכאורה משותף ולא ידוע של טרור גלובלי.
במציאות זו, ארה"ב עצמה נפגעת. שלוחות הטרור, שמייצרות אותן מדינות, מתחזקות והולכות ומראות לעולם שארה"ב אינה מכריעה אותן, ובה בעת שערה משערות ראשן של המדינות התוקפניות לא נופלת. אם תרצו, זוהי מלחמת ההתשה הגדולה בהיסטוריה, שטמנו איראן, קטאר, אסד ודומיהם. ואובאמה? נפל בפח. בעוד בציר הרשע של בוש היו מדינות, אצל אובאמה נותר רשע כללי, לא מוגדר ופלואידי, שמבטיח לו אי־הפסד בטווח הקצר, אבל גורר את העולם כולו להמשך אלימות מובטח.
