בשבת האחרונה הייתה לי הזכות להשתתף באירוע שנראה בלתי אפשרי, בקהילה היהודית באוסלו. כחברת הקהילה המבקרת בה בתדירות יומיומית, אני מרגישה מאז הרצח של דן אוזן ז״ל בדנמרק, כמתהלכת באזור מלחמה בכל פעם שאני מתקרבת אליה. שוטרים חמושים עומדים בכניסה למוסדות יהודיים, כדי ליצור תחושת ביטחון, אולם בפועל רק גורמים לנו, יהודי העיר, לחוש את ההפך. אחרי שרשרת פיגועי הטרור שארעו לאחרונה באירופה, הפיגוע בדנמרק כאילו בישר שגורל סקנדינביה אינו שונה. לצד ביקור ראשת ממשלת נורווגיה, ארנה סולברג, בקהילה לשם הבעת תמיכה, ולצד ההחלטה לסגור את הרחוב בו נמצאת הקהילה למעבר רכבים באופן קבוע, עסקה המדיה המקומית בלא מעט בתיאורים על חרדתם הקיומית של יהודי נורווגיה. בתוך האבל שירד עלינו חברי הקהילה, נשמעה כמעין קרן אור בתוך החושך יוזמת הצעירים המוסלמית להגיע לבית הכנסת וליצור מעגל שלום שיסמל הגנה ליהודי המדינה.
״מי שירצה לפגוע ביהודים, יצטרך קודם לעבור אותנו״, הם הצהירו. ראש הקהילה, ארווין קון, הגיב ליוזמה בשמחה, ואיתגר אותם: אם אתם רוצים להגיע, תגיעו בייצוג של לפחות 30 אנשים, כדי שנדע שזה מייצג קבוצה ולא רק כמה בודדים. עד מהרה התבררה היוזמה כמקור עניין לבני נוער מוסלמים רבים הרבה יותר. עמיתה מהקהילה שמעה מיוזמת האירוע בת ה-17, שנאלצה להבטיח לאימה החוששת שאחרי האירוע במוצאי שבת היא תישאר מאחורי הקלעים, כדי לא להעמיד את עצמה בסכנה מול מוסלמים אחרים, קיצוניים. ככל שהתקרב סוף השבוע גברו המתח וההתרגשות בקרבנו, חברי הקהילה.
בשבת בערב הגענו לבית הכנסת כשהוא מוקף באבטחה כבדה מאד. עד לרגע האחרון לא הייתי בטוחה אם כדאי להגיע, ובאיזה הרכב. חשבנו לעצמנו האם זה אחראי להביא את הילד הקטן לאירוע שיכול להתלקח לפיצוץ אלים? מה יותר ״מזמין״ למי שמעוניין לפגוע, מהתקבצות של יהודים ושל מברכיהם לשלום במקום אחד? לבסוף, חשיבותו וחד-פעמיותו של האירוע הכריעה. הסתובבנו בתוך מבנה בית הכנסת הבטוח, עם דמעות בעיניים. חשנו מערבולת רגשות של התרגשות מהולה בחשש, למראה הקהל שהחל להתאסף בחוץ. התפללנו ערבית ויצאנו לחצר הקדמית של בית הכנסת, אל מול הקהל הרב שבינתיים נאסף.
לעיננו התגלה מחזה עוצמתי. מעל 1000 אנשים, מוסלמים, דור עתיד שזועק לא לאנטישמיות ולא לאלימות. קול שרוצה להשמיע איסלאם שקורא לסובלנות בין דתית, לחיים של כבוד הדדי. אף אחד לא נשאר אדיש מולם. מול בית הכנסת עמדה שרשרת הצעירים בגאון ובביטחון, מאובטחת גם על-ידי מתנדבים מתוכם. ערכנו למולם הבדלה עוצמתית מאין כמוה, ולאחריה נאמו יוזמי האירוע הצעירים על החשיבות וההיסטוריות של שיתופי פעולה בין יהודים ומוסלמים, נאומים ששילהבו את הקהל, המוסלמי והיהודי, שהריע בחוזקה.
לבסוף נאם הרב מיכאל מלכיאור, והעלה אף יותר את מפלס הרגשות, כשסיפר על פגישתו עם אביו של דן אוזן ז״ל בהלווייתו בשבוע שעבר, בה סיפר לו על יוזמת הצעירים המוסלמים. במוצאי השבת התקשר הרב וסיפר לאב על כמות הצעירים שהגיעה, והאב, בפרץ התרגשות אמר לו שהוא מרגיש שאולי משהו טוב יצא מהטרגדיה שפקדה אותם ושזה נותן לו תקווה ומשמעות להמשיך לחיות. הרב המשיך וסיפר סיפור מהקוראן על הנביא מוחמד שזכה למעגל הגנה כזה כשברח ממכה. הרב צעק ״אללה הוא אכבר!״, הוא פה איתכם, והוא תומך ביוזמה המבורכת הזאת שהתחלתם כאן! לסיום אמר הרב לצעירים המוסלמים שבשרשרת ההגנה הזאת, שיוצרת שלום, תקווה והגנה, הם בעצם הם שוברים שרשרת אחרת, של פחד, אלימות, שנאה וחלוקת החברה. מספיק היה לשמוע את נימת הקול שלו ולראות את הקהל מגיב כדי להבין מה התחולל שם, מול בית הכנסת.
יצאתי מהאירוע המעצים הזה, כמו חבריי, אופטימית יותר משנכנסתי. אני חשה הכרת תודה על היוזמה המבורכת של הצעירים האלה, ושמחה על הקול היהודי שענה להם שאנחנו, היהודים, מקבלים בשמחה ובאהבה את יוזמתם. באותה נשימה אני גם מאוכזבת מהקולות הנשמעים, בעיקר בארץ, בימים האחרונים, המבטלים באחת את כנות היוזמה של הצעירים המוסלמים. כי פגשתי אותם, הקשבתי להם והאמנתי להם. אמנם, יש עוד דרך ארוכה לעשות, אבל אני רואה באירוע הזה כמכונן ומסמל משהו אחר, קול שלא קיבל עד עכשיו את המקום הראוי לו, ושאני מקווה להמשיך ולשמוע. כולי תקווה שמכאן תצא מגמה עולמית רחבה יותר, של קול שפוי של שינוי. אני מקווה שהתעוזה והאופטימיות שלנו, שני הצדדים, יוכיחו את עצמם כמו בהיסטוריה, גם היום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
