נדמה כי מי שקרא את הראיון של המועמד לראשות הממשלה, יצחק בוז'י הרצוג, בסוף השבוע האחרון ב"וושינגטון פוסט" בוודאי התבלבל וחשב לרגע שהוא קורא עוד הצהרה של מחלקת המדינה האמריקנית, או של מזכיר המדינה האמריקני בעצמו, ג'ון קרי.
במפגן שאפשר לראותו כניתוק מוחלט מהמציאות סירב הרצוג להגדיר את איראן "איום קיומי" עבור ישראל, ולאחר מכן הוסיף כי הוא "סומך על הנשיא אובאמה שישיג הסכם טוב".
דברי הרצוג לא יכלו שלא להחזיר את הקורא לתקופה של סוף ספטמבר 1938, אז שב ללונדון ראש ממשלת בריטניה, נוויל צ'מברליין, לקול תשואות ותרועות רמות, ששיבחו את "האיש שהציל את השלום".
כשהוא אוחז במטרייה שחורה, נשא צ'מברליין נאום נרגש בפני הקהל שהגיע לקבלו בשדה התעופה והכריז כי "הבאנו לעולם שלום בזמננו", תוך כדי שהוא מנופף בגאווה בפיסת הנייר, הידועה בשם המפורסם לשמצה "הסכם מינכן".
הסוף ידוע - כחצי שנה לאחר חתימת הסכם מינכן כבש היטלר את כל צ'כוסלובקיה, ואותה בריטניה עמדה מנגד ולא עשתה דבר בתגובה.
באותה תקופה בדיוק עמד העם היהודי עירום, ללא מדינה וצבא שיוכלו להגן עליו מפני הרוע הבלתי נתפס שהתפשט ברחבי יבשת אירופה.
אלא שדווקא כשיש ליהודים בית לאומי וכוח מגן, יש נבחרי ציבור ומנהיגים בישראל - חלקם תופסים עצמם כמועמדים לראשות הממשלה - אשר עוצמים את עיניהם חזק, לבל יראו בטעות את המציאות המרה ואגב כך תולים תקוות שווא בגורמים בינלאומיים חיצוניים.
משל דבר לא נלמד מההיסטוריה הנוראה וכאילו העובדות אינן קיימות - היהודים עודם חסרי מדינה עצמאית ותלויים לחלוטין בחסדי הפריץ והאיראנים אינם מצהירים קבל עם ועדה, "תחת כל עץ רענן", על רצונם להשמיד את מדינת ישראל.
חובה מוסרית של רה"מ
בזמן שהמשא ומתן בין איראן ושש המעצמות נמשך (ללא מעורבות ישראלית), הברירה היחידה כעת של מנהיג מדינת היהודים היא לעורר כמה שיותר תשומת לב עולמית ולנסות להשפיע בדרכים עקיפות, כמו למשל השגת רוב בקונגרס האמריקני להטלת סנקציות נוספות על איראן.
זוהי חובתו המוסרית של כל ראש ממשלה ישראלי, באשר הוא, והתעלמות מהמצב המסוכן היא מעילה בתפקידו, לא פחות.
העובדה כי הרצוג ולבני יוצאים פעם אחר פעם נגד מדיניות הממשלה בנושא האיראני, מזמינים לחץ בינלאומי ומיישרים קו עם המדיניות הרופסת וחסרת האחריות של הנשיא אובאמה מעידה על זלזול באיום הקיומי הנשקף על ישראל מאיראן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו