הנחמדות שאבדה לנו

השיחות האחרונות שלי עם השר אורי אורבך היו על הלחצים שהופעלו עליו כדי שיתמוך בחוק נגד "ישראל היום". אורי הבטיח להתנגד בכל מאודו - וקיים את הבטחתו. הוא עמד בלחצים, והתנגד לתועבה בתחפושת הלגליסטית הזו. השבוע, האיש הכי חביב בתקשורת ובפוליטיקה הישראלית, הוכרע על ידי מחלה והלך לעולמו בגיל 54.

הפסדנו.

כך ניסו לחסל את החביבות

הנה עניין שראוי לעסוק בו (ולהקדיש את הדיון בנושא לזכרו של אורי): איך קרה שמתישהו בשנים האחרונות היו מי שהוציאו שם רע לחביבות? כאילו להיות נעים הליכות, אדם נחמד, לא מאפשר להיות אמיתי. אורי היה ההוכחה שההפך הוא הנכון. הוא היה חביב וישר וסימפטי ועמוק ונוקב - ובאותו זמן גם אדם נעים ואמיתי. הוא היה ישר עד כאב, אבל גם הכי הגון שאפשר. כמעט לא שמנו לב, אבל מדובר במצרך נדיר במחוזותינו. 

אורי היה מענטש במובן המיושן והטוב של המילה, שליח ציבור שמעולם לא שכח את הציבור שמתוכו בא, שאיתו צמח ומעולם לא זנח. הוא היה ונשאר דמות המדריך בבני עקיבא, שבביטאונה וב"אותיות", עיתון הילדים הכי אינטליגנטי שהופיע בארץ, החל את הקריירה התקשורתית שלו.

קודם שילמדו חמש דקות

ליד פתח תקווה היה פעם מושב שהוותיקים קראו לו "בהדרגה". בין המושבניקים השכנים רצו בדיחות על מקור השם. "בהדרגה הם יהיו מושב", הם צחקו בינם לבין עצמם; "בהדרגה הפרות שלהם ייתנו חלב", הוסיפו; "בהדרגה הם יתחילו להרוויח כמה גרושים", קינחו בבדיחות הדעת.

נזכרתי במושבניקים ההם כשמשרד החינוך הודיע השבוע שבגלל השלג ילמדו בירושלים רק מ־08:00 בבוקר עד 12:00 בצהריים. מה מוזר בהחלטה? ובכן, כנראה משרד החינוך נותן לעצמו קרדיט מופרז, או יותר נכון מאמין גדול בתמימות דרכיהם של תלמידיו. 

שלמה (צ'יץ') להט המנוח אמר פעם - וציטט בדיחה בריטית ישנה - כשעובדי העירייה רצו לעבור לחמישה ימי עבודה בשבוע: "קודם נראה אותם עובדים יום אחד בשבוע". עדיף ללכת בהדרגה. על תלמידי ישראל קודם ללמוד מ־8:00 עד 8:05, ואחר כך לנסות להחזיק מעמד עד 12:00.

אתה לא מתבייש?

אני מאושפז באחד מבתי החולים הטובים בעולם; פאר הרפואה הציבורית הישראלית. בית החולים הזה הוא יצירה של קופת חולים כללית, שכל כך מושמצת. ובכל זאת, אי אפשר לדמיין מקום כזה מוקם על ידי גורמי רפואה פרטית. 

השבוע שמעתי מאחותי, שהיא דוקטורית אמיתית, על אירוע אמיתי שהתרחש בבית חולים אחר - לא בזה שבו אני מאושפז: אחות במשמרת לילה העירה חולה מאושפז משנתו באמצע הלילה כדי לתת לו כדור שינה, שבטעות לא הוגש לו לפני שעבר לעולם החלומות. 

הסצנה ההזויה הזו הזכירה לי את הסיפור שמביא ר' אלתר דרויאנוב בכרך השני של כתביו, ומצוטט כאן לא במדויק כדי לשמור על עדינות נפשם של קוראינו: 

"זקן נכנס לרופא. 'מה יש לך?' שאל הרופא. 

'איך להגיד לך דוקטור, אני פשוט לא מצליח להתפנות'. 

הביט בו הרופא ושאל: 'בן כמה אתה?' 

'בן שמונים ושמונה', ענה הזקן. 

'אתה לא מתבייש להטריד אותי?' נזף בו הרופא, 'לפי דעתי, כבר התפנית מספיק'". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו