הקורבן הראשון היה רק עניין של זמן. בשנתיים האחרונות עסקתי רבות מעל במה זו בפחד האמיתי של הולכי הרגל, והוא רוכבי האופניים - בעיקר החשמליים. ההזהרות על כך שמוות הוא עניין של זמן עוררו גיחוך במשרד התחבורה, במשטרה וברשויות המקומיות, ובראשן תל אביב. אני יכול רק לקוות שנציג מאחד הגופים הללו הגיע להלווייתו של אנטוניו רעיה, בן 85 במותו, שנדרס על ידי נער רכוב על אופניים חשמליים. אותו נער נמלט מהמקום ומסתתר עד כתיבת שורות אלו בחסות הוריו.
שלושת הגופים הללו צריכים לספק דין וחשבון והם עדיין לא עשו זאת, על אף הפצרות חוזרות ונשנות. הראשון הוא משרד התחבורה והעומד בראשו - ח"כ ישראל כץ. נחמד להתגאות במחלפים רחבי ידיים, אבל בסופו של דבר המשרד והמהנדס הראשי שלו, מר אבנר פלור, היו עסוקים בשנים האחרונות במתן גב ליבואני אופניים חשמליים ולהפקרת הולכי הרגל ובאי יכולת לעצור את התופעה שהובילה למותו של הקשיש. הגוף השני הוא משטרת ישראל. אני מבין את התשובה המפוקפקת משהו שלפיה למשטרה יש תעדוף, ושעדיין לא תפסו כאן את כל הניצבים ואת כל הגנבים. אבל ברגע שניתנו סמכויות האכיפה למשטרה - מחובתה לעשות זאת, ולא רק לגלגל את הכדור אל משרד התחבורה והשר הממונה ומשם חזרה אל הרשות המקומית.
והרשות המקומית גם היא צריכה לקבל אחריות. לפני שבועיים לערך העלתה מיטל להבי, חברת מרצ בעיריית תל אביב וסגניתו של ראש העיר רון חולדאי, פוסט לעמוד הפייסבוק שלה, שבו היא שמחה לבשר שעכשיו שוקלים בעירייה הכנסה של סגוויי למדרכות תל אביב. כשהותקפה, ובצדק, על הניתוק האופייני מהמתרחש בשדות הקרב של מדרכות תל אביב, היא תקפה חזרה ודיברה בקלישאות המוכרות על "קידמה" ועל "פחות מכוניות וזיהום אוויר". דווקא האיש שמנהל אותה, ראש העיר, חיכה להרוג הראשון ומיהר לקבל אחריות: "תנו לי את סמכויות האכיפה". האמת? נוכח ההכנסות האדירות של עיריית תל אביב מתשלומים ומקנסות, המובילות לכך שהיא נמצאת בפלוס של מיליארדים בחשבון הבנק, זה מצטייר כפתרון ריאלי: הפקחים ירצו לרשום כמה שיותר דו"חות, המדרכות שמלאות בעברייני תנועה יספקו להם עבודה, ובתוך שלושה חודשים, דרך הכיס, תרד כמות רוכבי האופניים החשמליים והרגילים על המדרכות ויועברו אחר כבוד לשבילי האופניים או לכביש עצמו.
אבל לאחר שגמרנו להאשים את כל העולם ואשתו, ראוי שנסתכל גם על עצמנו. הגסות הזו שמאפיינת אותנו על המדרכה. צלצול הפעמון הרועש אם האדם לא הלך בקצב המתאים לרוכב האופניים, הולכי הרגל שמזגזגים עם הטלפון ביד בין שבילי האופניים למדרכה כאילו כל העולם כולו הוא המרחב הפרטי שלהם, ובעיקר המפגשים חסרי הסבלנות בין אלו שרוכבים לאלו שלא. כל חוק או תקנה שבעולם לא ישנו חינוך קלוקל ודרך ארץ שהלכה לה לאיבוד. לכן תהיו בטוחים שיש עוד אלפי הורים סביבנו שהיו בוחרים להסתיר את בנם שדרס אדם חסר ישע והותיר אותו לגסוס על שדות הקרב של מדרכות תל אביב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו