עבור האוהד הניטרלי, אין תחושה מספקת יותר מחוסר הידיעה המוחלט מי פייבוריטית בגמר גביע המדינה.
לא רק בגלל מסך העשן שפיזר גיא גודס בסיום חצי הגמר באומרו שירושלים פייבוריטית, אלא מתחושות אובייקטיביות.
גם גודס ודני פרנקו, ברגע של כנות קלישאתית, יתהו לגבי קבוצותיהם ביודעם שקשה להם לדעת איזו קבוצה שלהם תופיע למשחק נתון, זו ששיחקה את הכדורסל החיובי וניצחה משחקי מפתח, או זו שניפקה תצוגות נפל במשחקים אחרים.
בינתיים הם עדים למצב שבו האימונים יכולים להיות מצוינים, האווירה נהדרת והחיבור הרמוני, אבל כשהאורות נדלקים כל החוקים בטלים וצריכים לנפק תוצאות ולא מחמאות.
ולעומת זו, הקבוצה יכולה להיות עייפה ומסורבלת, פצועה והססנית, הפיזיותרפיסטים זקוקים בעצמם לעיסוי מעבודת יתר אך כשהפרוז'קטור בוער מתרחש קסם שמשכיח את הפרטים המטרידים.
כך קיבלנו את גמר הלא הנודע שיהפוך ביום ראשון בלילה לגמר "שלא נדע" עבור המפסידה. ת"א הפגיעה ניצלה בעור שיניה בחצי הגמר ומחויבת לדנ"א של הבאת תארים, ירושלים התנערה מהמשקולות שהוצמדו לעקביה, דרסה את הפועל אילת ומוכנה לפתוח בריקוד באולמה הביתי אחרי 2000 שנות מלחה על הפצעים. האומנם תרקוד?
בירושלים מריחים דם, בזה אין ספק. התצוגה ההגנתית האגרסיבית שנתנה בחצי הגמר תהיה מקפצה מוראלית וטקטית לנסות ולהפעיל את אותו מתכון גם מול מכבי ת"א.
דונטה סמית' מכין את מבט עין הנמר, ליאור אליהו ויותם הלפרין כבר מילאו בקבוק מלא באיד כדי לפתוח אותו בסיום ולשמוח לאידה של האקסית.
רק שלא יעלה להם לראש מוקדם מדי, כי זה יירד בצורת שתן בחיתול.
ובצד, ליד דווין סמית' שספק מתחבא מאחריות ספק מכוסה בערימת ציפיות, ממתין ג'רמי פארגו, מוספד לעיתים קרובות מדי, מוטל בספק תמידי, חייב להוכיח שאין לו מה להוכיח, מתנועע כמו כדור על רולטה של קזינו, מתלבט ומקפצץ היכן לנחות, מחסיר פעימות לב מהמהמרים, נוחת על שתי רגליים, מיישיר מבט למצלמה, כועס, צודק, מנצח. האומנם ינצח?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו