אהרן מגד, יהודית הנדל, אידה פינק, טוביה ריבנר, אריה סיון, חנוך ברטוב, נתן שחם. שבעה ענקי ספרות ושירה שזכו בשנים האחרונות בפרס ישראל. מישהו מבין חברי הכנסת של הליכוד מוכן לערער על חשיבותו של ענק הדור מגד, ציוני מדופלם שהוא כמיקרוקוסמוס לכוח ההוויה הקיומית הישראלית?
האם הם מערערים על איכות הרומן "רביעיית רוזנדורף" של שחם, בן דור הפלמ"ח שלחם על שחרור אילת, ושתיאר ביד אמן את המציאות התרבותית הטעונה בארץ ישראל המנדטורית? האם גם קורפוס השואה הייחודי של אידה פינק הוא נחלתה הבלעדית של "קבוצה קטנה וסגורה בעלת עמדות קיצוניות", כפי שהגדירה ראש הממשלה בנימין נתניהו בעמוד הפייסבוק שלו? והספרות פורצת הגבול המגדרי והדתי של יהודית הנדל - האם היא אותה "הגמוניה כוחנית של אנשי השמאל הרדיקלי" שאליה מתכוונת ח"כ מירי רגב?
דומה שמתח הבחירות המתקרבות והתלהטות היצרים בין המחנות היריבים, טישטש לחלוטין את הקו הברור שמותחת לעצמה מדינה דמוקרטית, קו שמציב את התרבות הרחק מהישג ידם של פוליטיקאים. וגם אם הסופר, כמו כל אדם, הוא "חיה פוליטית", עלינו לשמור על הקו ולהיוודע מחדש לקיומו כל העת.
אם מצאה הממשלה אי־סדרים בהתנהלות ועדות שיפוט בפרס ישראל - עליה לפעול בהקדם לתיקונם, ולא באמצעות הטחת אשמות ספקולטיביות. אם אנחנו בוחרים את חתני הפרס בשיטת "חבר מביא חבר" - אבוי לנו. אבל חישפו את פני החברים, הוכיחו את עוולתם. אם אין ביכולתכם לעשות כן - היזהרו בכבודו של אדם ובכבודה של התרבות העברית.
המציאות של השבוע החולף, שבה סופרים בכירים מפנים גבם באכזבה לפרס ישראל, עלולה לעלות לנו בחורבן היסטורי תרבותי. בן ציון דינור, שר החינוך שיזם את הפרס ב־1953, ביקש בלשונו שהפרס ידגיש "את הקשר הפנימי האורגני בין עצמאות מדינית ובין עצמאות רוחנית". דומה שזו האחרונה נפגעה אנושות בימים האחרונים.
