העם רצה גיבור

לפני 60 שנה, ב־15 בפברואר 1955, נתגלו גופותיהם של שושנה הר־ציון ועודד וגמייסטר ליד אפיק נחל ערוגות, בשטח ירדן, לאחר שנרצחו בידי בדואים. הם יצאו לטיול מעבר לגבול ישראל, בדצמבר 1954, כששושנה לקחה איתה את הרובה של אחיה, הלוא הוא הלוחם המיתולוגי מאיר הר־ציון. היא היתה בטוחה שביכולתה לנווט מעבר לקווים, בתוואי שבין קיבוץ עין גדי לירושלים - אחרי הכל היא צברה ניסיון רב בתחום זה (ב־1952, בעודה בת 15, יצאה למסע סובב כנרת עם אחיה בן ה־17, נפלה בשבי הסורים, ששלטו במזרח הכנרת, ושוחררה בעזרת הצלב האדום).

לאחר היעלמותם של שושנה ועודד הגורמים הרשמיים בירדן טענו שאין להם מידע בנושא, ורק לאחר התערבות צה"ל שוכנעו בני השבט הבדואי אבו רביע, ובראשם סלימאן אבו רביע, לדובב את אנשי שבט ראשידיה (שרצח את השניים), בצידו הירדני של הגבול, ולאתר את גופות שני הצעירים. הן נמצאו תחת גל אבנים במערה. מאיר הר־ציון לא השתתף בהלוויית אחותו - הוא כבר תיכנן את הנקמה.

שנות ה־50 הראשונות היו מאופיינות בהסתננות, בעיקר היו אלה פלשתינים שגורשו או ברחו מכפריהם במלחמת העצמאות, חיו במחנות פליטים בגדה המערבית וניסו להגיע לבתיהם הנטושים. מטרתם היתה לעשות שימוש כלשהו ברכושם, לעבד את אדמתם וגם לפגוש את בני המשפחה שנותרו בישראל.

אך לצד אלה הגיעו מסתננים שביקשו לגנוב ולרצוח, כך שנוצרה תחושת אי ביטחון שגברה והלכה. הניסיון של הממשלה לדרוש מן המדינות השכנות למנוע את ההסתננות לא עלה יפה, והיכולת להציב כוחות צבאיים בכל נקודה בגבול, כדי למנוע הסתננות זו, היתה מוגבלת. על רקע זה הוקמה יחידה 101 ב־1953.

ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, דוד בן־גוריון (שארבעה חודשים אחר כך התפטר ועבר לקיבוץ שדה בוקר), חשב שאפשר להקים מסגרת שצה"ל יוכל גם לפקד עליה וגם להתנער ממנה. האלוף דאז משה דיין חשב כי שילוב כזה אינו אפשרי, וההחלטה נתקבלה בניגוד לדעתו. 

רס"ן אריק שרון היה אז בלימודים, אך הוא נקרא לעמוד בראש היחידה הקטנה, שהשתתפו בה פחות מ־100 לוחמים, ובין חייליה היו מי שנודעו באומץ ליבם, ואשר לא קידשו את הנהלים. אחד מהם היה מאיר הר־ציון, שקיבל לימים דרגת סרן מידי דיין (שכינהו - החייל הטוב ביותר בצה"ל) בלי שעבר קורס קצינים. 

חיילי היחידה פעלו מעבר לקווים בפעולות תגמול על פעולות המסתננים האלימים, תמיד בלבוש אזרחי, והפגינו אומץ לב רב. הם זכו להערכה רבה של המעטים אשר ידעו את אשר עשו, אך גם היה חשש גדול פן מעבר הגבול הגיאוגרפי יהפוך למעבר גבול נורמטיבי ומוסרי.

היחידה התקיימה חמישה חודשים בלבד. בינואר 1953 היה משה שרת ראש הממשלה (אשר קבע כי הנקם הוא גירוי פסול בתכלית), שר הביטחון היה פנחס לבון והרמטכ"ל היה משה דיין. חיילי היחידה הוכשרו לצניחה והפכו חלק מגדוד 890 של הצנחנים, אשר שרון קיבל עליו פיקוד. הם המשיכו לפעול מעבר לקווים, אך הפעם - מתוך מסגרת שפיקחה עליהם באופן הדוק הרבה יותר.

 

להשקיט את המצפון

בניגוד למקרים של הסתננות אלימה, הוחלט לא לנקוט פעולת תגמול בעקבות מציאת הגופות בוואדי ערוגות: אחרי הכל, המסתננים הפעם היו הישראלים שעברו את הגבול ללא רשות, והיו אלה בדואים, ולא מסתננים פלשתינים, שרצחו אותם. מאיר הר־ציון לא השלים עם ההחלטה, ובלילה שבין 4 ל־5 במארס 1955 יצא לנקום באנשי שבט ראשידיה. 

הוא שיכנע שלושה מחבריו לנשק, עמירם הירשפלד מדגניה ב', זאב סלוצקי ויורם נהרי מעין חרוד (כולם השתחררו מצה"ל, ומאיר בחופשה) לחבור אליו. ד"ר אפרת זקבך, שכתבה על פעולת הנקם של מאיר הר־ציון, מספרת כי החבורה חצתה את הגבול, ולאחר מהלך של כ־9 ק"מ בתוך שטח ירדן נתקלה בחמישה בדואים משבט ראשידיה, אשר לא היה להם ככל הנראה שום קשר לרצח. ארבעה מהם הוצאו להורג, והחמישי, הזקן שבחבורה, נשלח לספר את סיפור הנקמה לחבריו.

כששבו הנוקמים לגבול הישראלי, התקבלו על ידי חבריהם מן הגדוד ונערכה לכבודם ארוחה מכובדת במיוחד, שבתומה נעצרו. למחרת נערך תחקיר, לפי דרישת הרמטכ"ל דיין. התחקיר נערך על ידי קצין אג"ם של פיקוד מרכז שמואל גלינקא, ומג"ד 890 אריק שרון. 

המסקנה היתה כי הלוחמים קיבלו אמצעי לוחמה מן הגדוד, וכי אנשים נוספים בגדוד ידעו על כוונתם. דיין מגלה שתי פנים: מצד אחד הוא מורה לאלוף פיקוד מרכז למנות ועדה שתבדוק את הקשר בין הגדוד לבין הנקמה הפרטית, ולהעמיד לדין את האשמים, ומצד שני הוא מופיע בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת ב־6 במארס ומדווח: "אני בדקתי את הדבר, ומתברר שלא עשתה זאת יחידה צבאית, והאנשים שעשו זאת אף לא קיבלו כל עזרה מיחידה צבאית". 

בן־גוריון, שהוחזר שבועיים קודם לכן להחליף את פנחס לבון כשר הביטחון בממשלת שרת, הודיע, באותו יום, כי רצח הבדואים היה פעולה פרטית, ללא כל שייכות לצבא. כמו כן, הנוקמים התבקשו לפטר את עורך דינם, שמואל תמיר האנטי ממסדי, מתוך חשש שיהפוך את המשפט לפוליטי, ערב הבחירות. הנוקמים הסכימו ובתמורה שוחררו.

שרת, שהתקומם נגד המהלך, כתב ביומנו: "כל מבצע הנקמה נערך בעזרתו הפעילה של אריק, מפקד גדוד הצנחנים. הוא צייד אותם בנשק ובמזון ובשאר ציוד, והסיע אותם כברת דרך ברכב הגדוד וגם שלח חוליות לקראתם, להבטיח את דרכם חזרה". אבל שרת ידע שהציבור אינו איתו ועל כך כתב: "אין כמעט איש בארץ הדן לכף חובה את הבחורים רוצחי הבדואים. דעת הקהל בהחלט לצידם". 

עוד כתב שרת: "תהיתי על מהותו וגורלו של עם זה, המסוגל לעדינות נפש כה דקה, לאהבה עמוקה כזו של הבריות, לשאיפה כה כנה לנאה ולנאצל, ועם זה - הוא מוציא מתוך שורות טובי הנוער שלו בחורים המסוגלים לרצוח נפש, בדעה צלולה ובדם קר, על ידי תקיעת סכינים בגופותיהם של בדואים צעירים, חסרי מגן. איזו משתי הנשמות המתרוצצות בין דפי התנ"ך תנצח את יריבתה בקרב העם הזה?"

העם רצה גיבור, וקיבל את הר־ציון. שרת היה רק ראש ממשלה, ולכן היה יכול לחלוק את הרהוריו רק עם יומנו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו