השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "יתרו", שעוסקת בחיבור שבין אלוקים לבין האדם. הפעם הראשונה שבה נתקלנו בדבר דומה היתה בעת בריאת האדם הראשון. שם, כזכור, זה לא נגמר טוב. האדם ואשתו כשלו ואכלו מפרי עץ הדעת שאותו נצטוו לא לאכול, חטא שעליו נענשו.
מה יקרה עכשיו? האם כדאי לצוות את האדם שוב? הקדוש ברוך הוא החליט ששווה לנסות. ואכן, מעמד הר סיני שבו מתגלה האלוקים לעיני העם כולו הפך להיות אחד האירועים המכוננים בתולדות ההיסטוריה האנושית. אחד האתגרים המרתקים בניתוחם של דיברות אלו הוא הניסיון להבין מה כלול בהם.
אבל הפעם אני מבקש להתבונן במשהו חזותי, טכני לכאורה. המתבונן בחמשת הדיברות הראשונים לא יוכל להתעלם מאורכם, בעוד הדיברות האחרונים קצרים מאוד ולקוניים: לא תרצח, לא תגנוב וכן הלאה. לצורך השוואה נתבונן בדיבר השני האוסר עבודת אלילים ויצירתם. "לֹא תַֽעֲשֶׂה־לְךָ֣פֶסֶל׀וְכָל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם׀מִמַּעַל וַֽאֲשֶׁר֩בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם׀מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹֽא־תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם֘וְלֹא תָעָבְדֵם" - וזה רק חצי מהדיבר כולו!
אילו רצתה, יכלה התורה לכתוב באריכות דומה גם על הציווי לא לגנוב או לרצוח, איסור שמתייחס לפגיעה בגדולים, בקטנים, בזקנים, בחולים וכן הלאה. ובכל זאת, כשמדובר בפסלים, התורה מרבה בפירוט הדמויות האסורות ביצירה ובפולחן בעוד ביחס לרציחה זה נגמר במילה אחת.
מה פשר ההבדל הסגנוני בין הדיברות? ברור כי לא מדובר חלילה בהיעדר התייחסות מחמירה למעשים אלו, שהרי המקרא מתייחס באופן החמור ביותר לשפיכות דמים באומרו: "שופך דם האדם... דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם". לא יכול להיות ביטוי עמוק יותר לחומרה שבה רואה התורה את איסור הרציחה.
כל בוגר תיכון שאל את עצמו עשרות פעמים במהלך לימודי התנ"ך, הרי כל הספרים נראים אותו הדבר; כל הנביאים אומרים רוב הזמן לעם לא להיכשל בעבודת אלילים וכמעט תמיד הם נכשלים בכך. מדוע באמת זה כה עקרוני לתורה להיאבק בעבודת אלילים, ומה מושך בה כל כך הרבה אנשים?
מתברר שהכל מתחיל אצלנו בפרשה. אנשים הולכים אחרי עיניהם ולא בהכרח אחרי שכלם. כבר בחטא האדם הראשון נאמר על הפרי האסור: "נחמד למראה ותאווה לעיניים". המקרא מבין שהאתגר המרכזי של כל אדם הוא הפער בין מה שנראה בעין למה ששכלו מבין בהיגיון.
סביר להניח שרבים מעובדי האלילים הבינו כי לא פסלון קטן עומד מאחורי קיומו של עולמנו המופלא, אבל יותר קל להתחבר אליו מאשר אל דבר נשגב שאינו נראה או ניתן להשגה חושנית. הציווי לא לעשות פסל מנוסח בהרחבה, מכיוון שנטייתו הטבעית של האדם היא להימשך לעולם החומרי שבו הוא יוכל למצוא תחושה של נועם וחמימות גם אם הם מזויפים. כל אדם יודע כי לא מוסרי לרצוח, לגנוב או לנאוף; אין צורך בהרחבה של טיעונים אלה.
בשחר הבריאה היה צורך ללמד את העולם כי אכן כל אדם הוא חלק מצלם אלוקים, ובכך תמה הסוגיה. לא תמו הרציחות, אבל תמו ההצדקות המוסריות לכך. התורה מבינה כי לא די בכך ששכלו של אדם יודע כי פעולה מסוימת אסורה, הוא צריך לפתח גם את עולם הדמיון והרגש שלו, כדי שיוכל להיות מחובר לעולם השכל. לשם כך הוא צריך לצאת למאבק לנוכח הדמיונות שיוצרים מצגי שווא.
המקרא מבין כי מאבק נחוש בפסלים יביא גם להפחתה בשפיכות הדמים. עולם של פסלים ואלילים הוא עולם שבו החושים של האדם עלולים להשתלט על שכלו ומוסריותו.
לא פעם אנחנו שואלים את עצמנו איך אדם מכובד יכול להיכשל בדבר שכל ילד מבין את חומרתו. זה המסר של עשרת הדיברות. אל תבנה פסלים ואל תחיה בדמיונות - הפעל את השכל לפני כל דבר אחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו