המערב שוב ישחק לידי איראן?

מחר יתכנס במינכן פורום שש המעצמות, על רקע האיתותים שמשדרת וושינגטון, כי מנוי וגמור עימה לעמוד בלוח הזמנים ולעשות כל מאמץ כדי שהסכם המסגרת עם טהרן ייחתם עוד לפני סוף מארס. כל הסימנים מעידים על נכונות מצד ממשל אובאמה להגיע לפשרות מרחיקות לכת מעבר לאלה שכבר עוגנו בהסכם הביניים מנובמבר 2013. 

במוקד הדברים עומדת הצעה חדשה, המהווה נסיגה רבתי מדרישת היסוד של המעצמות להביא, בהסדר הקבע, לצמצום דרסטי במספר הצנטריפוגות להעשרת אורניום שיישארו בחזקתה של איראן. במקום התביעה המקורית להפחית את מספרן מ־10,000 לאלפיים בלבד, עדים אנו להסכמה אמריקנית להותיר בידיו של משטר האייתולות את חלק הארי של הצנטריפוגות הנמצאות כעת בידיו. זאת תוך הכנסת שינויים במבנה ובדפוס פעולתן, שיבטיחו לכאורה שכמות האורניום המועשר שיהיה ביכולתן להפיק תהיה פחותה בהרבה מן הכמות המקורית. 

מדובר בנוסחה מחוררת ומלאה בפרצות, שכן איראן תוכל - בכל רגע נתון - לבצע את ההתאמות הנדרשות ולעלות שוב במהירות על נתיב של העשרת אורניום מואצת. על רקע התפתחות זו, העלולה - אם תיושם בפועל - לקרב את איראן אל הפצצה במקום להרחיקה ממנה, נשאלת השאלה מדוע מקרין הנשיא אובאמה להיטות כה רבה להסכם, ומדוע מעצמת העל ההגמונית (עדיין) שואפת להעלות את בעלות בריתה האירופיות על מסלול של ויתורים חד־צדדיים מרחיקי לכת? נדמה כי בעבור אובאמה הסכם עם איראן הפך להיות "יעד מורשת", שאותו יוכל למתג ולשווק כעדות להצלחתו לייצב - ולו גם באופן חלקי - את הזירה המזרח תיכונית הסוערת והאלימה. 

לנוכח הישגיו הדלים במרחב הבינלאומי (שאפילו פריצת הדרך לקובה אינה יכולה לטשטש), הפיכתו לשושבין של הסכם פיוס עם נציגה מרכזית של "ציר הרשע" עשויה להבטיח - כך מקווה הבית הלבן - את מעמדו ההיסטורי כלוחם ללא חת למען השלום, הראוי גם ראוי לפרס הנובל שהוענק לו כמקדמה. גם אם ניתן להבין את שורשיה האישיים של כמיהה זו למוניטין וליוקרה שיאפילו על מסכת ארוכה של כישלונות ומחדלים, קשה להשלים עם ביטוייה האסטרטגיים והטקטיים כאחד. 

כך, למשל, לא מובן מדוע יצא אובאמה, בנאומו על מצב האומה, במתקפה כה חריפה על הקונגרס על רקע כוונתו לחוקק חוק סנקציות נוסף, שנועד להבהיר ולסמן לאיראן את הקווים האדומים שאותם לא יסכים הציבור האמריקני לחצות בכל הסכם עתידי. לפחות מבחינה טקטית, ברור שחקיקה מעין זו היתה עשויה להעניק לנשיא תחמושת נוספת במהלך המו"מ, שכן היה בה כדי להמחיש לאיראן את העובדה שמרחב הוויתורים שבכוחו להציע הנו מוגבל, ושהסביבה הפנים־אמריקנית מהווה אילוץ רב משקל על שולי התמרון שלו. בהנחה שלאיראנים יש עניין רב בהסכם תחת שרביטו של אובאמה ובתקופת כהונתו, היה מקום להעניק תמיכה שקטה ליוזמת הסנקציות כמנוף לחץ נוסף במקום להזדרז ולהתחייב להטיל עליה וטו. 

מכל מקום, פעם נוספת (כמו ב"משבר הכימי" עם סוריה) היה זה הנשיא שמיצמץ ראשון והמחיש לכל כי מבחינתו, אין קווים אדומים או אורות מהבהבים כלשהם כשמדובר באיראן. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו