עטוף בצעיף ובסוודר צהוב נהניתי בכל דקה מניצחונה של מכבי ת"א על הפועל. הצהובים שלטו במשחק מתחילתו, לכל אורכו וכמעט לא שמטו את יתרונם אפילו לדקה אחת. מה יכול להיות טוב מזה לאוהד המרוצה מן התוצאה - 0:2? הלוואי בכל פעם, בכל מפגש ובכל סיבוב.
לאחר האירועים האלימים והמכוערים שהתרחשו בסיבוב הקודם בבלומפילד, נראה היה כי הקהל הפיק לקחים או למד אותם, ואולי סתם היה כמו בהלם קרב. המתח המוגזם והאלים והמכוער מהתחרות הקודמת התחלף במין צמחונות על גבול חוסר האכפתיות.
וזה בדיוק העניין. מפני שבין שני הקטבים ה"דרבי" הוא מפעל ייחודי, ועוד כמה פעמים כאלה והוא יאבד מערכו. ה"דרבי" הוא המקום שבו מיטשטשים ההבדלים בין הצהובים הפייבוריטים לבין האדומים החלשים. כולם עולים למגרש נחושים, שווים־בין־שווים חרף הפער. אני, למשל, חששתי מן ההפתעה הזאת. הייתי משוכנע כי האדומים של הפועל, הסובלים ממשבר כרוני עמוק, יעלו למגרש נחושים, תקיפים ושוחרי קרבות (הוגנים, כחוק) - וזה מה שלא אירע.
זה היה כה בעייתי, עד כדי שהשפיע גם על אוהדי מכבי כמוני. בימים כתיקונם היינו מרעישים עד לב השמיים כאשר סברנו - בצדק או בטעות - כי מגיעה לנו מכת 11 וכי יש להרחיק מהמגרש שחקן יריב. הופתעתי עד כמה אוהדי מכבי היו אדישים למה שנראה להם כמשגה שיפוטי. לא זכינו בפנדל? לא הרחיקו אדום? לא כל כך אכפת לנו. תרדמת.
עוד כמה משחקים כאלה - ואהיה מאושר מן התוצאה, אבל זה לא "דרבי". אין בו את הטעם המיוחד. אין בו את מה ששמעתי פעם מאחייניתי יעל בצעירותה - שעדיף לזכות בכל משחקי הדרבי תמורת אליפות המדינה.
האווירה ששרתה אמש בבלומפילד מאיימת על המשפט הנודע כי "לדרבי חוקים משלו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו