העולם משוגע ואי אפשר לרדת

האירועים האחרונים - בצפון נגד צה"ל ובסיני נגד הצבא המצרי - אינם קשורים לכאורה, ובכל זאת נכון לכרוך אותם יחד.

האירועים בצפון החלו כאשר משלחת מפקדים בכירים של משמרות המהפכה האיראניים ושל חיזבאללה "ביקרה" ברמת הגולן. חיסולה המוצלח המיוחס לישראל הביא לתגובת חיזבאללה בהר דב, שהסתיימה בהריגת שני חיילי צה"ל. 

האירועים בסיני ובסואץ, שבהם נהרגו כמה עשרות אנשי צבא ואזרחים מצרים, הם תוצאה של התקפה מאורגנת של ארגון "המדינה האיסלאמית". בצפון פעלו שיעים, בדרום סונים; בצפון האויב הוא ישראל, בדרום - המשטר המצרי.

על אף ההבדלים יש באירועים מן המשותף: אנחנו חוזים בתוצאות התפרקותן של המערכות האזוריות, מדינות ומשטרים, ובניצול המצב הזה על ידי ארגונים קיצוניים ומדינות רדיקליות הפועלים באזורים שאין בהם שליטה מדינתית, אזורים "אפורים" שבהם כל דאלים גבר.

בתוך הכאוס המאפיין את האזור, ישראל לא יכולה "לעשות סדר". היא יכולה וצריכה לאתר את האיומים הקשים ביותר, ובהם לטפל. כך עושים גם המצרים. הם מתרכזים במה שמסכן את השלטון בקהיר, בגורמי הטרור שהשתלטו על חלקים מחצי האי סיני, ולא במלחמות האזוריות הרחוקות ממצרים. 

ניתוקה של רצועת עזה מסיני על ידי יצירת חיץ רחב ללא אוכלוסייה וסתימת המנהרות הם חלק מהמאמץ המצרי הנרחב. ישראל מרוויחה ממאמצים אלה - אך המצרים פועלים מאינטרס מצרי ברור. לא בעבור ישראל הקריבו חיילים מצרים את חייהם אלא בעבור מולדתם. 

גם הפעולה המיוחסת לישראל ברמת הגולן נושאת אותו אופי. מול איראן וחיזבאללה, המנסים לנצל את הוואקום השלטוני באזור זה, מסמנת הפעולה כי יש קווים אדומים שמי שיעבור אותם צריך להביא בחשבון את תגובת ישראל. ישראל לא יכולה (ולא צריכה) לעשות סדר בסוריה, והיא גם לא תקבע מי ינצח שם במאבק, אבל היא חייבת לאתר את הסכנות הגדולות יותר בהתהוותן ולמנוע מהן להתממש. מי שלא יסמן קווים אדומים היום, עלול למצוא עצמו ללא יכולת תגובה כאשר האיום יקרום עור וגידים. דווקא בתוך הדינמיות השלילית של העולם שסביבנו חייבת ישראל להגדיר למה לא תסכים. המצרים כמעט איחרו את המועד בסיני, לישראל אסור להיקלע לכך ברמת הגולן.

למהלך שכזה, המשלב תקיפה מונעת ויצירת הרתעה, יש מחיר וסיכון. זה מה שהיה בצפון - חיזבאללה הגיב בהר דב למהלך המיוחס לישראל ברמת הגולן. הוא היה חייב זאת לעצמו לאחר המכה הקשה והפומבית שהוכה בגבול עם סוריה. אבל האופן שבו הגיב, בקצה המזרחי של הגבול, באזור ללא יישובים, אל שיירה צבאית (בהנחה שידע זאת) - מצביע על זהירותו. חיזבאללה לא רוצה הידרדרות ועשה הכל כדי למנוע אותה, על אף תגובתו ההכרחית.

גורמי היסוד שמשפיעים על זהירותו של חיזבאללה נותרו בעינם: הארגון נלחם היום בסוריה מלחמה בעלת חשיבות אסטרטגית, ואפילו קיומית, עבורו. ללא סוריה של אסד בעורפו יתקשה הארגון להתקיים בלבנון, כי זה מרכז הקשר שלו עם איראן. כל הסיוע האיראני מגיע לסוריה, ומשם לבקעת הלבנון.

סוריה עצמה היא מקור אמין לחלק חשוב מיכולותיו (אם היה זה טיל קורנט שנורה אל השיירה של צה"ל, הרי זה כנראה טיל שנמכר על ידי הרוסים לצבא סוריה ועבר לחיזבאללה). בלבנון אין לחיזבאללה לגיטימציה להטיל את המקומיים למלחמה שהיא תוצאת הרפתקאותיו בסוריה. ואחרון, אך חשוב ביותר: הארגון וראשיו (והלבנונים בכלל) זוכרים את אירועי המבצע ב־2006. הם לא רוצים לחוות אותם שוב.

משמעות הדברים הללו ברורה למדי: האזור סביבנו הפך פחות צפוי מבעבר, יותר אלים ומשתנה במהירות. על ישראל להחליט מהם הקווים האדומים שהיא רוצה להציב לגורמי הכוח בסביבה ולהיות נכונה לשלם על כך מחיר בעת הצורך. 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו