ראש הממשלה בנימין נתניהו נתקל בממשלה היוצאת בעיות משילות קשות. הוא היה מעוניין בממשלה רחבה ככל האפשר, אך נכפתה עליו ממשלה שבה לשלושה משותפיו - יאיר לפיד, נפתלי בנט ואביגדור ליברמן - היתה זכות וטו בכל עניין ודבר. גם השותפה הרביעית, ציפי לבני, לא טמנה ידה בצלחת. האומנם הקלקולים שאפיינו את הממשלה הנוכחית היו יוצאי דופן?
רבים מציינים כי משך הכהונה הממוצע של ממשלה בישראל הוא כשנתיים, אך בדרך כלל הסיבה לתום כהונתה של ממשלה היתה טכנית. רק ממשלה אחת נפלה בישראל בהצבעת אי אמון. בשנים 1961-1948, שבהן התלוננו על "דיקטטורה של מפא"י", היה משך הכהונה הממוצע של הממשלה
פחות משנה ושליש. באותן שנים כיהנו לא פחות מארבע כנסות.
למרות האמור לעיל, אין ספק שבעיות המשילות שבהן נתקל נתניהו מיררו גם את חיי קודמיו. כך למשל, איומי סחיטה הופעלו כלפי ראש הממשלה ומפלגתו כמעט בכל דיוני התקציב במשך עשרות שנים. לחצים כאלה בלטו עוד יותר כאשר הכנסות התקרבו לשנת כהונתן הרביעית. בממשלה הנוכחית הופעלו לחצים מביכים בנושאים קריטיים, אפילו במהלך מבצע צוק איתן בעזה.
האם קיימים שינויים בשיטת הממשל שיש בהם כדי להקל? ובכן, הכנסת היוצאת קיבלה כמה תיקונים משמעותיים (ועתה מצביעות הצהרות ראש הממשלה על כוונות לתיקונים נוספים). למשל, בכנסת היוצאת נקבע הסדר מלא של "אי אמון קונסטרוקטיבי". אין עוד אפשרות להביע אי אמון בממשלה, בלא הצגה של ממשלה אחרת הנהנית מאמון הכנסת. זהו תיקון ראוי ומייצב.
במקביל הועלה אחוז החסימה באורח משמעותי. זהו תיקון אינטואיטיבי שבצידו בעיות רבות. אפשר להוכיח מתמטית ואמפירית שאחוז חסימה גבוה מקשה דווקא על ראש הממשלה. כשבצד המפלגה המובילה קיימות שותפות פוטנציאליות רבות, גדלה יכולת התמרון של ראש הממשלה, הן בעת הרכבת הממשלה והן במהלך כהונתה. מיעוט בשותפות פוטנציאליות מעניק להן עוצמה מרחיקת לכת.
בבחירות האחרונות בגרמניה החמיצה השותפה הזוטרה המסורתית של מפלגת השלטון את רף חמשת אחוזי התמיכה בשבריר אחוז. והתוצאה - על המנצחים נכפתה שותפות עם יריביהם המרכזיים. כאשר אחוז החסימה מייצר
מפלגת רוב המצב שונה, אך מצב כזה הוא דמיוני בהקשר הישראלי.
הרפורמות הנשקלות עתה כוללות כמה אלמנטים שיש בהם חיוב רב, אך בצידן אורבים גם סיכונים לא מעטים. יש לשקול את החיוב ואת השלילה. ראוי לזכור את לקח "הבחירה הישירה", שהניבה שיסוע של המערכת המפלגתית. מי שנפגע ברותחין, ראוי שייזהר בצוננין.
אחד התיקונים הנשקלים כעת הוא קיבוע משך הכהונה של הכנסת. משך כהונה קבוע של הגוף המחוקק מאפיין משטרים לא מעטים - פרלמנטריים כנשיאותיים. האפשרות של פיזור הפרלמנט בידי עצמו היא נדירה. במדינות שבהן אפשר לפזר את הפרלמנט נתונה בדרך כלל הסמכות לכך בידי ראש הממשלה, והיא מותנית לעיתים בהסכמה פורמלית של המונרך או הנשיא. על כל פנים, דומה שקיבוע של תקופת הכהונה הפרלמנטרית תואם הן את הניסיון הבינלאומי והן את הניסיון הישראלי.
שינויים חשובים שיש לשקול נוגעים לעניין התקציב. פעמיים נעשה ניסיון בעניין זה באמצעות קבלת תקציב דו־שנתי, שכותב שורות אלה היה בין הוגיו. שינוי זה אכן תרם ליציבות, אך גרר ביקורות, הן בשל העובדה שהתקבל באמצעות חקיקה משונה של "חוקי יסוד אד הוק" והן בשל אובדן הגמישות המלווה תקציבים חד־שנתיים.
לקבלת התקציב מתלוות לא רק בעיות של סחטנות פוליטית, אלא גם שליטה יתרה של הפקידות. המו"מ על התקציב הבא ועל התקציב השוטף מתנהל ללא הפסקה בידי מי שספק אם יש בידיו הכלים הנחוצים והאחריות הציבורית המתבקשת. נחוצה בעניין זה רפורמה מקפת הנוגעת לחוקי היסוד, לחוקים אחרים, לתקנות ולנוהלי העבודה שהתקבעו במשך השנים.
• • •
נושא אחר נוגע להצעות לשינוי שיטת הבחירות. במקביל עולות טרוניות ביחס לכל הסוגים של מינוי מועמדים בבחירות לכנסת - החל במינוי על ידי מנהיג בודד וכלה בהנהגת פריימריז לסוגיהם. מאז תחילת שנות ה־80 של המאה הקודמת נשקלת אפשרות של הכללת אלמנט אישי בפתק ההצבעה הרשימתי.
הכוונה היא לכך שבוחר התומך במפלגה מסוימת, יוכל לסמן העדפה או העדפות לגבי מועמדים בפתק ההצבעה הזה. אחד היתרונות של שיטה שכזו הוא מתן אפשרות השפעה על הרכב רשימת המועמדים רק למי שמצביע בפועל עבור המפלגה. זאת, בניגוד לתופעות של "מיפקדי ארגזים" ומתפקדי דמה, שלהן אנו עדים לעיתים קרובות. יש לבחון את החלופות האפשריות להנהגת פתק הצבעה "רשימתי גמיש" והנהגת "הצבעת העדפה".
לפני יותר מ־25 שנים הצעתי את האפשרות לקבוע שמרכיב הממשלה יהיה מנהיג הרשימה שזכתה במספר הקולות הגבוה ביותר. אין ספק ששיטה כזו היתה מגדילה באורח משמעותי את כוחן של המפלגות הגדולות. מפלגות הלוויין ותומכיהן היו נדחקים לחבירה עם המפלגות הגדולות. ברם, השיטה אינה תורמת למשילות וליציבות. קל להוכיח כי סיכוייה של ממשלה המוקמת בדרך זו להגביר יציבות ומשילות - קטנים משל ממשלה המוקמת בשיטה הקיימת.
לכן, חיוני לשפר את הרעיון כך שיגדיל את ייצוגן של המפלגות הגדולות, ובה בעת יבסס את יציבותן של הממשלות ויצמצם את הסחטנות המופעלת על המפלגה המובילה ועל ראש הממשלה. הרעיון הבסיסי לשיפור הוא הטלת תפקיד הרכבת הממשלה על מנהיג המפלגה הגדולה ב"גוש מפלגות הגדול ביותר".
מדובר בגוש שהוכרז רשמית קודם לבחירות. הנהגת שיטה כזו הוגנת יותר כלפי הבוחרים ומבטיחה לא רק גידול בכוחן של המפלגות החשובות, אלא גם משילות ויציבות. למיטב ידיעתי, זהו השיפור שבו מעוניין ראש הממשלה הנוכחי, בנימין נתניהו. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו