1. לרגע חשבנו שפחות מדקה לסיום, כשקלע שלשה עם הלוח (שלשה שישית אישית), הוא יסיים את ההתעללות שלו בהפועל ירושלים, ועם קצת טראש טוק לכיוון הספסל הצהוב דווקא, כועס ומודיע לכל העולם שהננו כאן, כשלהקת Wham! שרה לכבודו Wake me up before you pargo, יוריד הילוך. אבל בפוזשן הבא, ג'רמי פארגו' בדופק 200 לאורך 35 הדקות ששיחק, מוציא סל ועבירה, מכווץ את שרירי הזרוע הקדמית שלו בפוזה של אבו עלי, יד אליהו בידיו, בכל תא ותא שלהם.
2. הרבע הראשון היה צהוב ומסחרר. מכבי ת"א עלתה בהילוך הקשוח והמפוקס שלה וקפצה על ירושלים בעבודת רגליים אינטנסיבית ומחויבת, לחץ על כדור ופירקה אותה לגורמים. בראיין רנדל לקח לג'וזף ג'ונס כדור מהידיים כמו מבוגר שחוטף לילד צעצוע, ומסר האלי־הופ לפארגו שהטביע את הצעצוע עמוק בסל כמו עוגיה בכוס חלב. ילדים זה שמחה. ואז גג של יוגב אוחיון לברייסי רייט, וגג של דווין סמית' לג'ונס וגג של רנדל לליאור אליהו (טוב נו, נשרק פאול שלא היה). על גגות ת"א משהו קרה הלילה.
באותו זמן בצד האדום התמקדו בפלייליסט שחוק הנקרא חילופים על כל חסימה. מול המחויבות והגאווה ההגנתית של מכבי זה נראה חיוור כמו הגשש. אם ירושלים רוצה לקחת משהו חיובי מהמשחק, היא תתנחם ברבע השני, בו הראתה איזורית ועברה לאישית, אבל התאמות של גיא גודס הסתדרו גם עם זה במחצית השנייה. אבל בירושלים צריכים לתהות מה קרה לחוקים ההגנתיים הטובים והישנים בהם לוחצים כדור, מונעים מסירות, תוקפים חסימות, משתמשים בעבירות, עוזרים ומקריבים? לפעמים מרוב עצים של טקטיקה לא רואים את יער הפשטות האגרסיבית שיוצרת מחויבות ואופי של קבוצה.
3. השקט סביב מכבי ת"א והבאז סביב יכולתה ייזקף לזכותו של גודס. הקבוצה עובדת ושיטתית, טביעת אצבעותיו נראות בשני צידי המגרש, גם בשחרור הרסן של פארגו, וגם באופי שהקבוצה מראה במשחקים. הדברים הללו לא קורים יש מאין, יש יד מכוונת. כרגע, מכבי ת"א היא קבוצה מפחידה שמעבירה מסר אתלטי ואגרסיבי ליריבות האירופיות שלה ומטפטפת מסר ליריבות המקומיות שהשנה יתמקדו בתחרות על הסגנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו