כששומעים ורואים את דברי החוכמה של מועמדי מפלגות השמאל הפוסט־ציוני, שניכסו לעצמם בציניות את התואר "המחנה הציוני", ושל שלוחיהם המגויסים בתקשורת, מתקבל הרושם שמדובר בקבוצת בני אדם שעלו על רחפת. קבוצה שמשייטת אי שם במסע בין כוכבים ושכחה היכן נמצאת מדינת ישראל ומהם האתגרים שהיא ניצבת בפניהם. קבוצה שמרוב חברתיות מתעלמת מעובדת יסוד אחת, שלפיה החיים עצמם קודמים לכל מסר חברתי. מי שמנסה לשכנע את הציבור כאילו מחירי המילקי, הקוטג' והדירות בגוש דן הם בעיותיה של המדינה, איבד קשר עם המציאות. אין לנו את המותרות לנהל מערכת בחירות על יוקר המחיה לפני הכרעה על יוקר החיים. קירות הבית הלאומי היחיד שלנו חשובים מהמוצרים שרוצים להכניס למטבח.
בסוף השבוע התפרסם בעיתון זה ראיון מקיף עם תא"ל איתי ברון, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, שמסיים את תפקידו לאחר ארבע שנים בצומת הידע והמידע של מדינת ישראל. תא"ל ברון, שאינו חשוד בפוליטיקה, מסביר למי שבאמת רוצה להקשיב שבמזה"ת אין מקום לאופטימיות. המסקנה שלי היא כי מסוכן מאוד ללכת שבי אחרי פאטה מורגנה מדברית, שדוברי השמאל כבר שנים מנסים לסבך אותנו בתוכה תוך כדי הבטחת מזרח תיכון חדש. שכן לדברי תא"ל ברון המזרח התיכון כיום ובעתיד הנראה לעין מסובך, מסוכסך ואלים יותר מאי פעם והבלאגן יימשך - כך הוא צופה.
אזרחי ישראל חייבים לשאול את עצמם שאלה אחת: מי יכול להנהיג את המדינה אל מול המציאות המורכבת והמאתגרת. רה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון משה (בוגי) יעלון או יצחק הרצוג (ויתרתי ונתתי), ציפי לבני (שרת ביטחון), סתיו שפיר (להחליף המנון), מרב מיכאלי (לא להתגייס) וזוהיר בהלול (אני פלשתיני). התשובה כמדומני ברורה - אסור למסור את עתיד מדינת היהודים בידי נהגים חדשים חסרי ניסיון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו