השינוי הצפוי בהרכבי הבית היהודי וישראל ביתנו בכנסת ה־20 - שתי סיעות שהיו כה דומות זו לזו וכה שונות זו מזו - הוליד אתמול תקוות שנכזבו.
בבית היהודי נערכו בחירות מקדימות כהלכתן, וההנהגה הקודמת נותרה על כנה, לבד מזינוקה הנחשוני של איילת שקד. היא קיבלה כראוי תמורה לפעילותה הרציפה. אבל הצבתה במקום השלישי ברשימה אינה חיזוק או אישור לכוונתו האסטרטגית של נפתלי בנט להרחיב את תעודת הזהות הציבורית של הבית היהודי. להפך, מגמה זו נחלה כישלון.
בנט רצה להפוך את הבית היהודי - המפד"ל בבסיסה - למפלגה שאינה רק דתית אלא גם מסורתית, ואפילו חילונית מתונה. לפיכך עודד גם מי שאינם חובשי כיפות סרוגות להצטרף ולהתמודד על מקום בכנסת, אבל נכזב. הממסד הדתי הפעיל מערכת חיסון, אשר דחתה אינסטינקטיבית את השתל החדש בגופה המפד"לי והותירה את המצטרפים גלויי הראש הרחק מאחור. אהדתם של אישים כדני דיין רצויה ונחוצה לבית היהודי. בערך כפי שהדתיים מעודדים נוצרים אוהבי ישראל לפעילות ענפה, אך אין מפנים להם מקום בבית הכנסת.
בנט טען כי הולך וקרב היום שבו תקבל מפלגתו את השלטון לידיה. ייתכן, אולי בעוד שנים רבות. אך מבחינה הגיונית אין צורך בכך. שכן אם רוצה בנט להפוך את הבית היהודי לליכוד ב' ולהכיל בשורותיו חילונים ודתיים כאחד, מדוע הצורך במפלגה נפרדת? הוא יכול למצוא את מקומו בליכוד המקורי. זאת על פי ההיגיון והעיקרון, ולא על פי האינטרסים המנוגדים של המנגנונים.
לאביגדור ליברמן אין בעיות כאלה. יש לו אחרות, קשות יותר. אתמול טען כי 65 ביקשו להיכלל ברשימה לכנסת הבאה, והוא דלה מתוכם אזרחים נורמטיביים כעורך הדין והסטנדאפיסט בני דון־יחייא וראש עיריית צפת אילן שוחט ועסקן מהליכוד אילן קדוש וד"ר שמואל סעדיה ושרון גל.
בכל הכבוד, הם אינם נמנים עם הליגה הקודמת, שכללה את ד"ר עוזי לנדאו ויאיר שמיר שככל הנראה יפרוש ויצחק אהרונוביץ' ודוד רותם, והמנוע האדיר של פאינה קירשנבאום.
אותות פרשיית השחיתות כבר ניכרים בכך שליברמן מתחבט בגיוס שחקנים פוליטיים מהליגה הבכירה. "ליברמן תכלס" היא סיסמת הבחירות שלו, אבל ההרכב הוכיח כי במציאות תהיה לו תכלית זוטא בלבד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו