צ'רלס היל הוא מרצה מוערך ובכיר לדיפלומטיה באוניברסיטת ייל בארה"ב ולשעבר שגריר ויועץ לנשיאים. בשבוע שעבר פורסם בבלוג פוליטיקו מאמרו "מדוע האיסלאם הפוליטי מנצח". היל מצטט את התבטאות שר החוץ קרי כי "אין מקום לברבריות של דאעש בעולם המודרני" ומסביר כי לשיטתו, דווקא המודרניות היא שנכשלת, ואילו האיסלאם הפוליטי, כלומר הברבריות, הוא שמצליח. הטעות הבסיסית של המערב, לפי הניתוח שלו, היא ההנחה שהאיסלאם הפוליטי בכלל שואף לדור בכפיפה אחת עם העולם המודרני, בעוד למעשה הוא חותר להרוס אותו ולבוא במקומו בכל דבר ועניין.
היל מטיל את האחריות על האמריקנים וטוען כי המסר של הנשיא אובאמה לעולם הוא שארה"ב רוצה לסגת ממעמדה כמנהיגת העולם "כדי לבנות את עצמה מבית". התוצאה: העולם נותר ללא מנהיגות וללא כיוון. "ארה"ב הראתה שאינה מסוגלת להתמודד עם האתגר של האיסלאם הפוליטי ולנקוט את הצעדים הדרושים כדי לבלמו", כותב היל. לדעתו, על העולם להבין שאין מדובר במלחמה בטרור, אלא במלחמה באידיאולוגיה ובפרדיגמה שונות לגמרי של סדר עולמי, שמטרתן להביא להתמוטטות המסגרות הקיימות.
בהיותה של ישראל ממוקמת באזור שהאיסלאם הפוליטי רואה בו את שטח ההתפשטות והפעולה העיקרי שלו, איננו יכולים להיות שווי נפש לנושא שצ'רלס היל מעלה - בין אם הפריז ובין אם לאו. ומכאן שחרף היחלשותה, יותר הסובייקטיבית מאשר האובייקטיבית, של ארה"ב בתקופה זאת, הברית בינה לבינינו עודנה בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה לדידנו, ובפרט מפני שאין לה תחליף: הקונגרס, הסיוע הביטחוני, הקשר המדיני (ראו: מועצת הביטחון), וכן הציבור היהודי - כל אלה חשובים ביותר לנוכח העוינות הגוברת והאנטישמיות של אירופה ושל השמאל הבינלאומי. אסור שהשיקול הזה ייעלם מעינינו כשאנחנו מתווים את קווי המדיניות שלנו בנושאים המרכזיים בחיינו, לרבות התהליך המדיני והתחום הביטחוני - אם אפשר, בהבנה עם אמריקה, ואם לא, לפחות מתוך מאמץ לצמצם עימותים בנושאים בלתי חיוניים.
מרכיבי היסוד באסטרטגיה המדינית והביטחונית של ישראל אמנם נשארו פחות או יותר בעינם מאז 1948, אדרבה - הם התעצמו: קדימות הביטחון אך גם מציאת האיזון הנכון בין יעדינו לבין המאמץ להגיע להסדרים ארוכי טווח עם שכנינו, גם ללא אותו שלום אמיתי, וזאת כדי למנוע את איום חרב הפיפיות של מדינה אחת לשני עמים, או מדינת טרור אירידנטית בסמוך לכל מרכזי חיינו.
לראש הממשלה הבא תהיינה משימות מדיניות חסרות תקדים אולי, שחשיבותן, למרות האווירה הרווחת בציבור ובעיקר בתקשורת, רבה בהרבה מזו של הסוגיות בתחומים אחרים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו