הוא נדיר במחוזותינו. כוכב בינלאומי שמגיע לסיבוב הופעות קצר, וכולם רוצים לקנות כרטיס כדי לראות אותו מקרוב. מוכנים לנסוע עבורו קילומטרים רבים, לעמוד שעות בתור בשביל לגעת בזוהר. מעריצים ללא תנאי, שיסכנו את עצמם ואפילו את ילדיהם בשביל תמונה איתו, שאותה יעלו בפייסבוק כדי להוכיח - היינו בשלג.
כן, שלג. זה כל הסיפור. הקרח האוורירי הזה, שמצליח לסנוור את כולם. נכון, הוא מגיע לכאן לעיתים רחוקות ויש בו קסם מסוים, אבל חוץ מקור הוא גם מביא איתו את המוני בית ישראל לכדי שיגעון. ממש הבהלה לזהב הלבן.
אני לא מזלזל בציידי השלג הארצישראלי, אבל אותי לא תתפסו בטורי הרכבים המטפסים לכיוון החרמון, תקוע במשך שעות של עצבים בפקק המייגע וסגור בתוך החלל הקטן, גם אם החמים, עם ילדים חסרי סבלנות. זה לא עניין של מחירים או אי רצון לשעות איכות עם אשתי ועם שני היורשים, אני פשוט יודע שמסוג כזה של טיול משפחתי חוזרים ישר לטיפול משפחתי.
אני מבין את מי שמקנא בירושלמים שהשלג מבקר בחצר ביתם, קצת פחות את אלה שמוכנים להיתקע בשבילו בשולי הדרך אליה. עומדים כמו המשוריינים שביקשו לפרוץ את הדרך לעיר הבירה לפני עשרות שנים - ובטוחים שהם גיבורים גדולים. אלפיניסטים בפוטנציה.
מה יש בו, בשלג, שגורם לרבים מאיתנו להתמכר אליו? לחשוק בו כמו היה המזור לכל צרותינו? הוא מרגיש לי כמו אשליה, שכולם רוצים לחלום אותה רגע לפני שהיא תתפוגג. כמו חלום לפנות בוקר, שעוד רגע נמס ומחזיר אותנו למציאות של גשם פה, הצפה שם ומי יסיע את הילדים לבית הספר במבול הזה. תורך!
אשתי טוענת שאני כבד. שזאת חוויה שאנחנו חייבים לתת לילדים שלנו. היא רואה בעיניה בניית בובת שלג והתגלגלות משעשעת בלבן־הלבן הזה. הילדים רואים קרבות שלג מלאי צחוק - ואני? התקררות, גב תפוס וטלפון לסוכן הביטוח שיפעיל את שירותי הגרירה.
כנראה שאני באמת כבד, אבל גם יבש וחם לי. בכלל, כפי שציינתי לגבי הירושלמים, אני בעד שההר, המושלג כמובן, יבוא למוחמד. זה לא בשמיים. בעלי יוזמה כבר עשו זאת בעבר והביאו שלג במשאיות לערי המרכז. מטען קפוא, שעם מזג האוויר הקר מחזיק לכמה שעות של הנאה עבור הילדים. אפשר גם לעשות קלוז־אפ בתמונות ולספר לכולם באינסטגרם שהייתם בחרמון. זה פתרון פשוט, שחוסך זמן ועצבים - וכשהכל נגמר חוזרים הביתה בתוך רבע שעה, בלי להשתגע.
אבל אל תקשיבו לי. אני סתם אנטי. היכנסו לרכבים שלכם, אירזו את הילדים, נשקו את האישה ותגידו לווייז לקחת אתכם צפונה לחרמון. אני אשאר לבד בחדר שלי, קרוב לרדיאטור ומול מסך הטלוויזיה - אסתפק בתמונות שלכם, במהדורת החדשות, עולים עם כולם בשביל - רק כדי לגלות מקריין הרדיו שהאתר נסגר למבקרים, ושאין לכם שום אפשרות לעשות פרסה, כי מאה מכוניות עומדות לפניכם ועוד מאה מאחוריכם.
מהקומדיה הזאת אני אצחק - למרות שהיא מגיע בשידור חוזר בכל שנה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו