לעולם לא תצעד לבד

מהיום שהתחלתי לאהוד את ליברפול הוא תמיד היה שם. בתוך כמה שנים, כל חולצה של ליברפול שבה נתקלתי היתה נקייה או עם הספרה 8 והשם ג'רארד על הגב. נדיר היה לראות חולצת משחק של האדומים עם מספר אחר. 

ההערצה אליו היתה תמיד עיוורת וזה אולי מה שגרם לי סלידה מסוימת. גם בימים נוראים של הקבוצה בעבר (כמו אלו הנוכחיים) תמיד חיפשתי וגם מצאתי שחקן אחר שיהיה ה"פייבוריט" שלי. על חולצת המשחק הראשונה שלי הדפסתי את המספר 10 עם שמו של מייקל אואן, ובחולצה השנייה את שמו הבלתי נגמר של ג'יימי קארגר והמספר 23. אבל כמה שניסיתי להתכחש או להתעלם, גם אצלי ג'רארד נכנס עמוק ללב כי אי אפשר שלא לאהוב אותו, את אחד הרומנטיקנים האחרונים בעולם הכדורגל. 

הודעת עזיבתו של ג'רארד קשה לעיכול עבור כל אוהד ליברפול, אך אי אפשר לומר שזה לא היה באוויר. מי שהיה הפנים הבלעדיות של המועדון בעשור וחצי האחרונים הבין שזו העת לעזוב כי פשוט אין מנוס. למרות שהיה נהדר בעונה שעברה ונראה היה כאילו הצליח להמציא את עצמו מחדש, נדמה כי שברון הלב מאובדן האליפות פשוט לא עוזב אותו במנוחה. זה הזמן להיעלם לצד השני של הגלובוס. 

תוסיפו לזה את הירידה ביכולת ואת הרצון הטבעי לשינוי אווירה אחרי 34 שנים באותה העיר עם אותה הקבוצה ומול אותם האוהדים. ג'רארד לנצח ייזכר כווינר בזכות אותו לילה מופלא באיסטנבול בגמר ליגת האלופות, אך בכל הנוגע לאליפות הפרמייר ליג הוא בקלות יכול לזכות בתואר "השחקן הטוב ביותר שלא זכה באליפות", וד"ש לצ'ארלס בארקלי. 

כבר חצי עונה עברה וליברפול מציגה כדורגל נורא, כשג'רארד אפילו נדד לספסל. אחרי ההודעה של הקפטן המיתולוגי זה נראה כאילו חצי העונה שנותרה הולכת להיות פשוט סטנדינג אוביישן אחד גדול למספר 8. האופטימיים יגידו שעזיבתו תביא סוף סוף את המועדון לגבהים אחרים ואולי אפילו, מי יודע, לאליפות ראשונה מאז 1990.

לא משנה לאן יחליט לעבור, ללוס אנג'לס גלאקסי או לכל מקום אחר בעולם, ג'רארד לעולם לא יצעד לבד ואנפילד, וכמובן יציע הקופ, כבר מחכים לרגע שסטיבי ג'י ייצא מהמנהרה המפורסמת ויעמוד על הקווים כמאמן הראשי של מועדון נעוריו.  

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו