שחיתות אינה שם פרטי - היא שם משפחה. משפחה ענפה שיש לה אחים ואחיות, בנים ובנות, נכדים ונכדות. כולם היו בניה. שוחד ושלמונים, מירמה והפרת אמונים, שליחת יד לכיס הציבורי ועוד.
בשנים האחרונות וביתר שאת בימים האחרונים אנו עדים למצעד חקירות מרובה ניצבים. אל חדרי החקירות ביאח"ה וביאחב"ל מגיעים נשיאים וראשי ממשלה, שרים וחברי כנסת, בנקאים ובעלי הון, שופטים ועורכי דין, רבנים ראשיים וזוטרים, ראשי רשויות מקומיות ומנהלי חברות ציבוריות. כל יום "נחקר נולד". האומנם מדינת ישראל מושחתת יותר ממדינות אחרות? האומנם הריקבון הגדול וריח הצחנה הנורא שעולה מחדרי החקירות חדש הוא עימנו, או שמא "כבר היה לעולמים"?
התשובה לשאלה זו מורכבת. שחיתות שלטונית ידועה לנו גם ממקומות אחרים בעולם. יש הטוענים כי גם בראשית ימיה של המדינה היה מדובר בתופעה נפוצה, אלא שבולטותה היתה קטנה בהרבה - אם משום שהרשויות העלימו עין ממעשי שחיתות, בעיקר כאלה שנעשו "בשם התנועה" או "לשם המפלגה", ואם משום שהתקשורת היתה נשכנית וחושפנית פחות. גם מבקרי המדינה הראשונים נתפסו כאריות נטולי שיניים, והיועץ המשפטי לממשלה היה עסוק בדברים אחרים.
• • •
"הגיע הזמן להיאבק בשחיתות בכל מערכות חיינו - ובראש ובראשונה, במערכות השלטון והמינהל הציבורי. ניתן גיבוי מלא לכל גורמי אכיפת החוק ונכבד את מבצר שלטון החוק, בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון של מדינת ישראל". את הדברים האלה, ודברים כדורבנות הם, לא אמר נשיא בית המשפט העליון. גם לא היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה או מפכ"ל המשטרה האמונים של שלטון החוק ואכיפתו. דברים נחרצים אלה היו אחד משיאי נאום הניצחון של אחד, פוליטיקאי משופשף - אהוד אולמרט שמו. הם עמדו במוקד נאום הניצחון שלו, עם בחירתו לראשות הממשלה בשנת 2006.
מאבק בשחיתות דורש מלחמה מתמדת, יומיומית ומפרכת. עיון בכמה מגזרי הדין שמוטלים על נאשמים שהורשעו בעבירות שחיתות חמורות, מלמד עד כמה גדול הפער שבין הדיבורים הנשגבים על הצורך להילחם בשחיתות השלטונית, לבין העונשים שנגזרים על אנשי ציבור שסרחו.
צווארונו הלבן של איש השלטון מטעה. לא אחת הוא מעורר רחמים. רבים מאנשי השררה מופלים לטובה לעומת פושעים "רגילים" שבאו משולי החברה, ואינם בעלי מעמד חברתי גבוה.
לא כך היא הדרך הראויה. עוד בימים קדמונים הורה השופט חיים כהן מה הדרך הראויה שעלינו לבור לנו בעניין זה: "עבירתו של בעל 'הצווארון הלבן', המקפיד על ניקיון בגדיו ומזניח ניקיון כפיו, חמורה פי כמה, ועונשו של זה חייב להיות חמור שבעתיים. ואם בכל מועלי המעל כן, בעובדי ציבור וראשי מוסדות ונאמני המדינה לא־כל־שכן: לא זו בלבד שאין בכל אותן זכויות שרכשו להם בתקופת עברם המזהיר כדי לשמש להם מליץ יושר בשעת קלקלתם, אלא אותן זכויות עצמן הופכות להם לקטגורים המוחים כביכול על עלבונם".
אכן, השחיתות לא נולדה היום. למגינת לב היא גם לא תסתיים מחר. ימי השחיתות כימי עולם. אך יש כמה הבדלים משמעותיים בין שחיתות של עבר לזו של ימינו.
בעבר הלא רחוק איש ציבור שהיה נתפס בקלקלתו, היה מסמיק, בוש במעשיו, ולעיתים נעלם מן הזירה. כיום, במידה רבה, נעלמה הבושה. כך גם מעשי השחיתות עצמם. מינויי סרק פוליטיים, עקרים מתוכן, שליחת יד לקופה הציבורית, נעשים כמעט בגלוי, באופן מתריס. "למה מי אתה שתאמר לי מה מותר ומה אסור?" מה שפעם היו עושים בצנעה, בתוך הבריכה, נעשה כיום לעיתים מן המקפצה. וכמה רבים בינותינו הם אנשים שסרחו, שבמקום לבוש ולהיכלם, עומדים בכיכר העיר, זקופים וגאים, מלאי יהירות, מפזרים דברי הסתה ומטיחים האשמות לכל עבר.
בעבר, איש ציבור שנתפס מועל באמון הציבור, היה מודר מחברת ישרים. אפילו אם הצליח להימלט מחרב המאסר, בזכות רחמנותו היתרה (שלרוב אינה במקומה) של השופט, היה מוקע ברבים ונושא על מצחו תו קלון חברתי.
לא כן בימים הללו. מורשעים למיניהם, לרבות בעלי קלון, עומדים בכיכר העיר ומקהילים קהילות ברבים. בטרם הוכרע דינם באופן סופי, אוחזים הם בקרנות כיסא השררה ואינם חולמים אפילו לעזוב אותו לרגע. אותו כלל יסוד במשטרים מתוקנים, של "לא ייעשה כן במקומנו", המביא פוליטיקאים ואנשי שררה שרק נחשדו במעשי עבירה, אפילו קלים למדי (בסקנדינביה התפטרה שרה מהממשלה כאשר הועלה חשד כי העסיקה בביתה עובדת ללא היתר) לנטוש את משרתם ולהמתין עד הסרת העננה מעל ראשם.
לא כן בישראל. כאן, רק פסק דין של בית משפט, ורצוי בית משפט עליון, עשוי להניע חשוד בפלילים ובמעשים חמורים לעזוב את משרתו הציבורית. למען הסר ספק, "חזקת החפות", והיא עיקר גדול בחברה ובמשטר ראויים, בעינה עומדת ויש לשמור עליה מכל משמר. אך רשות היחיד לחוד ורשות הרבים לחוד. זכות אישית זו אינה מעניקה היתר לאיש ציבור להמשיך ולאחוז במשרתו הציבורית או לנהל את הקופה הציבורית גם כאשר הוא נחשד בשוחד ובקבלת שלמונים.
בישראל דהיום, גם איש ציבור שמעל ראשו מרחף כתב אישום חמור שבחמורים - לא חשד זוטר בעלמא - מתמודד בבחירות, ואף זוכה בהן לעיתים קרובות. רק התערבותו של בג"ץ, שגילה בהקשר זה "אקטיביזם שיפוטי" מבורך, הביאה שרים, נשיא וראשי ערים, בעל כורחם ובחוסר חשק גלוי, לנטוש את כיסאם. גם אז, היו שהמשיכו למשוך בחוטים מרחוק ובעקיפין, מסרבים לקבל עליהם את עקרון היסוד הבסיסי, שלפיו בלי קשר לאשמה האישית יש להסיר כל חשש של לזות שפתיים מהשירות הציבורי.
גם היקפם של מעשי השחיתות ותחכומם השתנו לאין שיעור. אם פעם היה מדובר בסכומים קטנים יחסית (ולא שפגיעתם של אלה אינה רעה), במינוי מקורב אחד או שניים לתפקיד מיותר, הרי כיום מדובר לעיתים בעשרות מיליוני שקלים שמועברים מהקופה הציבורית לכיס הפרטי.
מלחמת חורמה בשחיתות היא צו השעה. אי שמירת טוהר המידות בשירות הציבורי או רפיסותם של גורמי אכיפת החוק הם מתכון בטוח לאובדן ערכים ושליטה. רק אם נשכיל לבער את הרע מקרבנו ונציב תמרורים ראויים של ערכי טוהר מידות, נהיה ראויים להתהדר בעטרה שאנו מבקשים לעצמנו של מדינה, יהודית ודמוקרטית כאחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו