ידענו שכל העניין תלוי לחלוטין בשמירת סודיותו של המבצע. המבצע לא נידון כלל בישיבות הממשלה. מי שצריך היה לדעת, ידע ושתק. מי שניהל את המהלך מטעם המוסד היה אפרים הלוי, ולא היה ספק ביכולתו להוביל מהלך שכזה בהצלחה. ביום חורף בהיר של סוף 1984 טילפן אלי מישהו מן המוסד ושאל אם הייתי רוצה לראות יהודים מאתיופיה בנחיתתם. קפצתי מאושר. לא העזתי לבקש זאת בעצמי.
הגעתי, במכונית, למסלול צדדי של נתב"ג. המטוס היה צריך לנחות כמה דקות אחר כך, והוא דייק. חלף עוד נצח עד שנפתחה דלת המטוס, והנוסעים החלו לרדת. אי אפשר לשכוח את התמונה ההיא: אנשים שחורים, יפי מראה, כולם לבושים בלבן, יורדים לאיטם בגרם המעלות, וכאילו באורח מובן מאליו הם גוחנים לקרקע, מנשקים אותה, מזדקפים, וצועדים לעבר האוטובוס.
לא היתה להם כבודת יד, חוץ מבחור צעיר שירד מן המטוס עם טרנזיסטור גדול ואחז בו בחוזקה קרוב לגופו. הם לא החליפו מילה ביניהם. כל פינוי המטוס ומילוי האוטובוסים נעשו בלי סאונד. אולי מתוך התרגשות. אולי משום שחששו כי מישהו עשוי להתנכל להם. חלילה.
היית רוצה לעבור את הגדר, ולגשת אליהם? שאל אותי המלווה מטעם המוסד. השבתי בשלילה. ראשית לא רציתי שיראו מזכיר ממשלה בוכה, ושנית חשבתי, לרגע, כי זה עלול להיות סוג של חילול הקודש, מין מערכון של אפרים קישון על נציג הסוכנות הלוחץ את ידיהם של העולים, שאינם יודעים מיהו ומה הוא רוצה מהם. נשארתי מאחורי הגדר עד שהאוטובוסים, על נוסעיהם, נעלמו.
יהודי אתיופיה מנו כמה רבבות ורובם חיו בגונדר ובטיגרה. הקיסר, היילה סלאסי, ששמר על קשרי ידידות עם ישראל, לא היה מוכן להיענות להפצרות לאפשר ליהודים שירצו בכך לעלות ארצה. טענתו היתה שיש מיעוטים רבים באתיופיה, ואם יותר לאחד מהם להגר, יהיה עליו לחץ שלא יוכל לעמוד בו.
בספטמבר 1974 הודח סלאסי מתפקידו, בטענה שהיה מעורב במעילת ענק. הוא הושם במעצר בית, ושנה אחר כך מצא את מותו בחניקה מסתורית. מי שתפס את השלטון היה איש צבא, קומוניסט, בשם היילה מרים מנגיסטו, וכאשר פנו אליו בבקשה דומה, לאפשר עליית יהודים, הוא הסכים למספר מוגבל, תמורת קבלת נשק מישראל.
הסדר זה מומש לזמן קצר, משום שבשלב מוקדם פלט משה דיין משהו בנושא זה, וההסדר הופסק. האירוע החשוב שהתרחש באותה שנה היה פסיקתו של הרב עובדיה יוסף, אשר לפיה נחשבים עולי אתיופיה ליהודים. לא כל הרבנים קיבלו זאת, אך מרגע שקבע את קביעתו, נפתח השער לעולים במבצעים העתידיים.
מבצע בהמתנה
המצב באתיופיה הלך והחמיר בינתיים. מלחמת האזרחים שפרצה שם תבעה מחיר כלכלי כבד, וגרמה לאבידות ולתנועת פליטים בכיוון סודאן. בין הפליטים שברחו לסודאן, ואשר - לאחר מסעות מפרכים וקטלניים בחלקם - הגיעו למחנות הפליטים שם, היו יהודים לא מעטים. ראש הממשלה, מנחם בגין, הורה למוסד לאתר אותם ולנסות להביאם ארצה, ואכן נעשה הדבר, בעיקר בדרך הים.
ב־1980 היתה בצורת קשה באתיופיה, ואל פליטי החרב נוספו פליטי הרעב. השלטונות אסרו את ההגירה מאתיופיה. הבורחים לקחו על עצמם סיכון רב מאוד כאשר החליטו לעזוב את בתיהם ולהגיע, לאחר כמה שבועות ולעיתים כמה חודשים, למחנות בסודאן, אשר חלקם נבנו על ידי המוסד בתואנה שמדובר בתיירנים שהקימו "כפרי נופש".
אין זה פלא שרוב העוזבים היו גברים צעירים, אשר קיוו שמשפחותיהם ייצאו לכשירווח. בין 1977 ל־1984 הגיעו לישראל כ־5,000 יהודים מאתיופיה דרך סודאן, באין רואה, וללא אישור ממשלת סודאן. זה התרחש באמצעות ספינות חיל הים שהביאו את היהודים אל חוף מבטחים, ומשם טסו ארצה. 4,000 יהודים לא עמדו בתלאות הדרך ושילמו בחייהם.
כשהוקמה ממשלת האחדות הלאומית, ב־1984, שהו אלפי יהודים במחנות בסודאן, חלקם נמצאו שם כבר שנתיים, וסבלו מקשיי החיים בהם, בעיקר מתנאי התברואה הבעייתיים. הצלב האדום סיפק אמנם את האוהלים, התרופות והקמח, אך איש לא התכוון לכך שהפליטים יחיו שם זמן ארוך כל כך, והמאמץ כוון לפינוים המאסיבי. בעזרת יהודי אמריקה נפתח דו־שיח עם נשיא סודאן, ג'עפר נומיירי, והוא הסכים למבצע פינוי מהיר של היהודים מן המחנות. כך החל מבצע משה.
הבעיות היו רבות. היה צורך למצוא חברת תעופה אשר לא תסבך את נומיירי, ובסופו של דבר נמצאה חברת תעופה סעודית, בבעלותו של יהודי בלגי בשם ג'ורג' גוטלמן. עם קבלת כל ההחלטות הנדרשות, המבצע יצא לדרך.
מחיר הפטפטת
היום הקובע היה 21 בנובמבר, והכל פעל לפי התוכנית: המטוסים לקחו את עולי אתיופיה מסודאן לאירופה, ומשם במטוסים ישראליים לנמל התעופה בן־גוריון, ומשם - אל מרכזי הקליטה. הכל התרחש בחשאיות. נומיירי ידע כי אם יתפרסם שיתוף הפעולה שלו עם ישראל, יוקע בעולם הערבי ובציבור שלו. ב־47 ימי המבצע הוטסו ארצה 7,800 יהודים ב־36 טיסות. אבל כל זה נפסק כבאבחת חרב.
ב־3 בינואר 1985 התראיין מנהל מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית, יהודה דומיניץ, לביטאון "נקודה" ואמר, משום מה: "רוב יהודי אתיופיה כבר באו לישראל". כל שותפי הסוד היו בהלם. זו לא היתה פליטת פה, פשוט הודעה רשמית של אחד האנשים המעורבים ביותר במבצע. נומיירי, שהראיון הובא לידיעתו, יצא מדעתו והורה להפסיק את המבצע. המטוס שהגיע לחרטום לפני שלושים שנה בדיוק, ושאמור היה להטיס יהודים ב־5 בינואר, שב כלעומת שבא. באפריל הודח נומיירי, כשהמבצע כנראה תרם לכך.
יהודים שמכרו את רכושם הדל, ואשר היו בדרכם לעלות לישראל, נאלצו לבלות עוד שנים במחנות הפליטים, שבהם המצוקה הלכה והחריפה וגברו בהם תופעות של זנות ושל אלימות. שוב לא היה אפשר להעלות את הפליטים, עד מבצע שלמה ב־1991.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו