החיבור המתעצם בין איראן ובין הרשות הפלשתינית, ובכלל זה שליחת נשק וסיוע בפיגועי טרור, כמו תמיד, אינו זוכה לגינוי. התעלמות זו מצטרפת לשתיקה העולמית מול שרשרת הפיגועים בחודשים האחרונים: מפיגועי הדריסה והדקירה, דרך המהומות בהר הבית ועד הבקת"ב האחרון - שלא הולידו החלטות נגד הפלשתינים באו"ם. ואלמלא היה הטבח בבית הכנסת בירושלים נראה כמו פיגוע אנטישמי באירופה, ספק אם היינו שומעים גינויים כלל. אפשר כמובן להתלונן על הצביעות של מדינות העולם ובמיוחד על זו של מדינות אירופה, שפעם אחר פעם מעדיפות להתעלם מן האיסלאם הקיצוני והטרור המתגבר בעולם ועוסקות באופן מוטה בסכסוך הישראלי־פלשתיני. בצד זה, יותר ויותר מדינות מכירות באופן סימבולי במדינה פלשתינית ומעלימות עין מכל הנעשה מצד הפלשתינים. האקט אכן סימבולי, לא משום שהוא אינו מחייב מבחינה מדינית, אלא שבאופן אירוני, גם בעיתות אלה, ישראל היא הניצבת על המזבח.
אבל ככל שננבור בסיבות להתנהגות המקוממת של האו"ם, כך קשה לנתק את המהלכים של הקהילה הבינלאומית מן הרוח הגבית הישראלית שניתנת לאותה ביקורת. הרי ציפי לבני ובוז'י הרצוג ואפילו ליברמן מסבירים לנו ולעולם שמשום שנתניהו לא יזם מהלך מדיני כל זה קרה. זאת, כמובן, מבלי לייחס את האשמה לאבו מאזן, שחרף כל הוויתורים שעשה נתניהו, לא הסכים אפילו להתחיל במו"מ. ועוד מופרחות האשמות שווא, שגורסות שהיעדר מו"מ אחרי "צוק איתן" מוביל אותנו לחידוש הלחימה. לא בגלל חמאס - שלא ויתר ולו לרגע על הרצון לגרשנו מן האזור; לא מפני שהוא משתמש שוב בכספי השיקום כדי להתחמש ולקראת סבב לחימה נוסף; ולא מפני שהרשות הפלשתינית הורחקה מעזה על ידי הפלשתינים עצמם. לא. אלא מפני שממשלת ישראל לא יזמה תהליך מדיני.
באופן בוטה יותר, פונים אותם פוליטיקאים באופן ישיר לקהילה הבינלאומית כדי שתפעיל לחץ על ממשלת ישראל. ניתן כמובן לציין את עזות המצח של לבני שהפצירה בקרי לא לתמוך במהלך חד־צדדי של הפלשתינים באו"ם, כדי לא לחזק את ההצבעה לימין. טיעון דומה שיגר לפני כן הרצוג לפרלמנט הבריטי כשביקש להניא אותם מן התמיכה במדינה פלשתינית. אברהם בורג הפציר בחבריו הבריטים לקבל את ההחלטה ולכפות על מדינת ישראל את המהלך. ואם נביט מעט אחורה בהיסטוריה, היה זה הקו שנקטה לבני מיום שמונתה לשרת החוץ עוד בממשלת אולמרט. הנאום הראשון שלה באו"ם לא היה מסמך שמזכיר לאומות העולם את הזכות ההיסטורית של העם היהודי בארצו. להפך, את נאום הביכורים הקדישה לבני להצגת החזון שלה: הקמת מדינה פלשתינית.
אלה אינם ציטוטים של שר פלשתיני כזה או אחר. גם לא ייצוג מוטה וידוע מראש של ה־BBC. לא, אלה הם שרים וחברי כנסת, שבין שהם מונעים מרצון להתנגח בממשלה, או בין שהם מאמינים בצדקת דרכו של אבו מאזן, בסופו של דבר, הם מחזקים את אותם מהלכים חד־צדדיים באו"ם. וכשהם עושים זאת, אזובי הקיר מן האו"ם אינם לבדם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
