בספטמבר 2011 נשלחתי על ידי רשות השידור לשמש כפרשן במשחקי נבחרת ישראל בכדורסל באליפות אירופה. בליל שבת חיפשתי אני וחבריי להשלים מניין ואפילו דייויד בלו, המתאזרח של הנבחרת הסכים לחבוש כיפה ולהיות עשירי למניין. לאחר מכן ראשי המשלחת דאגו להבאת אוכל כשר ויין לקידוש עבור השחקנים והוזמנתי לערוך את הקידוש. רוב שחקני הנבחרת רחוקים ממזרח ממערב ממנהגי היהדות ובכל זאת אף שחקן לא נעדר מהקידוש ודייויד בלו התרגש באומרו שזה הזכיר לו את שבת הבר מצווה שלו.
הרוב הגדול של העם בישראל גיבש לו מספר מנהגים מאחדים. טקס ברית המילה, בר מצווה, נישואין כדת משה וישראל, הלוויה (לא עלינו), סדר פסח ושביתה מוחלטת ממלאכה ביום בכיפורים בו אחוז זיהום האוויר הוא חלקיק מיום רגיל. עד לפני שני עשורים גם ארוחת ליל שבת הייתה מנהג לרובנו. בעל המשפחה היה עוטה כיפה על ראשו, מברך על היין, בוצע מהחלה ולאחר מכן המשפחה הייתה מסבה לארוחה משפחתית - סוג של סיכום שבועי.
ערכו של הקידוש וכל מה שמסביבו הוא חשוב היום פי כמה. הרי כל השבוע אין כמעט מצב בו המשפחה יושבת יחד. פעם אפילו היינו רואים טלוויזיה ביחד (לא שבהייה משותפת במסך היא סוג של איחוד משפחתי מבורך). היום לכל אחד יש טלוויזיה בחדר, או טאבלט או סמארטפון. אף אחד לא יוותר על משחק מליגת האלופות או היורוליג לטובת צפייה באחת מתוכניות הריאליטי הרדודות.
וכך ארוחת ליל שבת היא זמן מצוין להתוועדות משפחתית. לדבר עם אחד השני, לתמוך בו אחרי שבוע קשה שעבר ולעזור לעיתים בעצה כזו או אחרת. עבורי הקידוש הוא הפיסגה אליה אתה חותר כמעט מיום רביעי. אחרי קניית המצרכים, הבישולים לשבת, החלות המדהימות ממאפיית קציר חיטים או מוויז'ניץ' בבני ברק ובעיקר סוג של פאוזה הכרחית מכל השבוע.
הילדים וגם אתה מנותקים מהמכשירים הסלולריים למשך 25 שעות והקידוש על מטעמיו המשובחים והישיבה המשותפת הוא פתיחה קלאסית לשבת. אתה לא צריך סדנת ויפאסנה או חופשת התנתקות במזרח. יש לך את זה כל שבוע, כאן בבית.
קמפיין הקידוש אולי מחטיא את מטרתו בכך שהוא מדגיש את השלילי במי שלא עורך את הקידוש. צריך להדגיש את הכיף של הצד החיובי. הרי בסך הכל לא מדובר פה באירוע מסובך. שמי כיפה, אומרים את הפסוקים האחרונים של הפרק הראשון בספר בראשית, מברכים על היין. נוטלים ידיים ומפרקים את החלות על החריימה. ולמה לא כל יום שבת?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו